בעניין בשר המוזמן מחניות אוכל מוכן, והבאתם ע"י שליחים גויים שעובדים בחברות כדוגמת וולט, תן ביס וכדו', האם יש לחוש בהם לדין בשר שהתעלם מן העין

בגמ’ חולין (צה.) איתא, אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, פרש"י: בשר שנתעלם מן העין- שהיה שעה אחת (ריטב"א: לאו דווקא) שלא ראהו, ואפילו היה מונח על שולחנו. אסור- שמא נתחלף בנבלה. ובהמשך מביאה הגמ’ את דעת לוי שמתיר. ובראשונים כתבו הטעם שמא נטלו עורבים או חיה אחרת חתיכת נבילה והחליפו עם חתיכת הבשר הכשירה. ולקמן (צה: ד"ה רב הונא) כתב רש"י דאין הלכה כרב. וכ"פ הגה"מ בשם ר"ת ורבותינו הצרפתים, ובסה"ת, והרז"ה, ובמ"מ כתב שכן דעת הרשב"א. ע"כ. והתוס’ (צה. ד"ה אמר) כתבו: “ואפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל (פי’, ונימא כל דפריש מרובא פריש), דחיישינן שמא עורבים אייתו נבלה מרובא דעלמא וחלפוה, וחומרא בעלמא הוא משום עובדא דהוה (שרב ראה אדם שהדיח בשר ראש בנהר ונפל הבשר למים, הלך האיש והביא סל ועלו בידו ב’ חתיכות, ואסר לו רב את הבשר משום שנתעלם מן העין) דלקמן", לכאורה גם לדעת התוס’ אין איסור מעיקר הדין לאכול בשר שנתעלם מן העין והוא רק חומרא בעלמא, וכ"כ האשכול (ח"ג סימן כו’). אולם הקשו האחרונים, ובראשם הגרעק"א בחידושיו, דאם תאמר כך, למה ליה לש"ס להאריך בקושיות ממשניות וברייתות על דברי רב, הרי דבריו הם רק חומרא. ואכן בחידושי הריטב"א (שם) הרגיש בכך, וכתב על דברי התוס’: “ומיהו אע"ג דחומרא הוא דאחמור משום עובדא דלקמן, משורת הדין אמרה", וכ"מ בש"ך (סימן קי’ בכללי הספק ספיקא, ס"ק יז’) בעניין ס”ס בבשר שנתעלם מן העין שנפל לתערובת, וז"ל: “...אלא איסורו רק מדרבנן מכח חומרא בעלמא, דבנמצא ביד עובד כוכבים ולקחו שלא בפנינו מחמת חומרא בעלמא אסרוהו, והרבה אמוראים בגמרא מתירין, וגם האוסר הוא מטעם חומרא בעלמא, כמו שכתבו התוספות (שם, פרק גיד הנשה דף צ"ה)”. ע"כ. (וע"ע בתוס’ שם (צה:) ד"ה אסיק). חזינן דלדעת התוס’ האיסור הוא מדינא ולא חומרא בעלמא. וכ"פ הרי"ף (לג:), והרמב"ם (מאכ"א ח’, יא’-יג’), וכ"כ הרא"ש בשם הרשב"ם דהלכה כרב, והטור כתב שהרא"ש הסכים לרשב"ם, וכ"כ המ"מ בשם הגאונים, וכ"פ מרן בשו"ע בסימן סג’ סעיף א’.

ותו בגמ’ ע"ז (לט.), אמר רב, חבי"ת (רש"י: חלב, בשר, יין, תכלת) אסור בחותם אחד (פי’, ובעינן ב’ חותמות). ונחלקו הראשונים מה טעם החומרא: לפי רש"י (לט: ד"ה אסורין) הטעם מחמת שהם יקרים יותר ויטרח הגוי לזייף החותם ולהחליפם, וכן הסכימו התוס’ (לט. ד"ה אמר רב). אולם הרשב"א (תה"א ד’, ב’) סובר שהטעם משום שהם איסורי דאור’ (שהגוי יחליף לבשר נבלה, חלב טמא וכו’) לכן החמירו בהם. וכ"פ השו"ע בסימן קיח’ סעיף א’, שבשר שנשלח בידי גוי צריך ב’ חותמות. וכתב הש"ך (ס"ק א’) שאפילו אם רוב השוחטים בעיר הם יהודים, בכל זאת צריך חותם בתוך חותם לדעת מרן, דהרי פסק בסימן סג’ שבשר שנתעלם מן העין אסור, וא"כ לא אזלינן בתר רובא. ע"כ. והוא עפ"י דברי הרמב"ם שלא חילק בין רוב גויים לרוב ישראלים דלא פלוג רבנן במילתייהו, ולעולם בשר שנתעלם מן העין אסור.

א"כ נראה דבנידו"ד ששליח גוי מעביר מנת בשר (בורגר, על האש, טוסט נקניק וכד’) מהמסעדה ללקוח, לכאורה ישנה בעיה קשה של בשר שנתעלם מן העין, שהרי ברוב המקרים, ואפילו במשלוחים של מסעדות בהשגחת הבד"ץ, אין שום חותם למנה, דהנה כתב הט"ז (סימן קל’ ס"ק ז’) שאם חתם החבית בטיט ועדיין הוא לח, אינו נחשב חותם, שבקלות מאוד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו, וכ"פ השו"ג, והזבח"צ, והגאון מהרש"ק בטוטו"ד תליתאה. וה"ה הכא השידוך של השקית או הקשירה של השקית הנוספת עם המשקה בפי השקית החומה אינה נחשבת חותם, מחמת שאפשר בקלות לפתוח מקום השידוך, וגם אין היכר בגוף השקית שניתקו את הסיכות ושידכו מחדש ובקלות אפשר להחזיר המצב לקדמותו בלי שירגיש הלקוח. וכ"פ מו"ר ועט"ר רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספר כף החיים (סימן קיח’ אות כג’).

אולם יש לציין שישנם סוגי מנות כמו לאפה או טורטיות למינהן שעטופות בנייר שמהדק אותם בכדי שיחזיקו היטב את המילוי, ובכדי לגשת למנה מוכרחים לקרוע את הנייר העוטף, ולמפורסמות אין צריך ראיה, והוא דבר שהחוש מעיד עליו, ולענ"ד הרי הוא כחותם גמור כיון שבפתיחת העטיפה יהיה קשה להחזיר את המעטפת והמילוי למצבם הראשון, ואם נאמר כן, הרי שיש להקל אפילו לכתחילה, כיון שמרן השו"ע בסימן קיח’ סעיף ז’ פוסק כדברי הרשב"א שכאשר הגוי מעביר את הבשר ללא חותם כלל דרך מעבר של רבים, הבשר מותר בדיעבד, ומדברי הטור עולה שהרשב"א הקל אפילו לכתחילה, אך תמהו על כך האחרונים, שהלשון בתורת הבית מורה שהתיר רק בדיעבד, שכתב: “מי ששלח בשר וכו’ רבים מצויים שם, הרי זה מותר דנכרי אירתותי מרתת" הרי שדיבר בלשון עבר, ותו, דהב"י העתיק את הרשב"א בתשובה (סימן תשס"א) שמפורש כתב שההיתר הוא רק בדיעבד. ועוד יש מקלים שכאשר הגוי נמצא בשכונת ישראל, מותר לכתחילה לשלוח בשר על ידו בלי שום חותם, כ"כ הט"ז (ס"ק יא’), ערוה"ש, חכ"א ודעת כהן, אך גם על זה הרבה אחרונים חלקו כיון שמקורם הוא מהתו"ח (כלל ל"ב) ושם כתב להדיא שהוא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ"פ מרן הרב ע"ה בכה"ח (אות עט’), שלדעת מרן אפשר להקל במעבר של רבים רק בדיעבד, ואין הבדל בין שכונה של ישראלים לגויים. וכ"כ בספר הוראה ברורה (ס"ק ס’).

ודע דבמעבר של רבים אין חילוק בין לילה ליום, ואין צריך שיעברו שם הרבה אנשים בתדירות קבועה, אלא אפילו יש הפרש של דקות ארוכות בין מעבר למשנהו אכתי נחשב מעבר לרבים, ואפילו אם היה הדבר מחוץ לעיר, ואין צריך שיהיה המשלוח דווקא בתוך העיר. אולם אם ההפרש בין מעבר למשנהו הוא משך כמה פרסאות, כתב בשו"ת מהרש"ם שאיננו מעבר של רבים, שמע מינה הא לאו הכי, דינו כמעבר של רבים, ומדובר כאן בכמה שעות טובות. וכ"פ ככל הנ"ל מרן ע"ה בכה"ח (אות עז’). ויעויין בכה"ח ס"ק עז' שם כתב מרן הרב עובדיה זצ"ל שכל החילוקים בתדירות בין מעבר ולמעבר וכד' הם רק כאשר המשלוח הוא מחוץ לעיר (לענ"ד פשיטא דגם אם עובר בכבישים בין עירוניים אינו נקרא "מחוץ לעיר" כיון שגם איזורים אלו מיושבים בזמנינו, אא"כ מדובר במקומות נידחים שאז בכלל לא שייך לבצע שם משלוחים אם לא בתוך העיר. וגם אם נגדיר זאת כ"מחוץ לעיר" עדיין לפי המהרש"ם שצריך כמה שעות שאין אנשים שם, לא שייך בימינו שהרי אין מציאות שלא יעברו אנשים בתדירות כזו נמוכה, ויעויין בהוראה ברורה שהביא שי"א ש"מעבר לרבים" הוא אפילו בג' אנשים, ואע"פ שדן בכך בשעה"צ שם, לא נראה שדחה דעה זאת) אך בתוך העיר אין שום חילוק כיון שתמיד מצויים שם עוברים ושבים. ולענ"ד הוא מדוקדק מהתוספתא שהביא הרשב"א בתשובה, הו"ד בב"י (קיח', ז'), וז"ל: "ושנינו בתוספתא של מסכת דמאי בפרק הלוקח ירק השולח ביד עמי הארץ וביד הכותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל חמרי עו"ג החוזרין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשר ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר." ע"כ. וכי מהגורן לעיר כל הזמן היו אנשים? ותו, למה אמרה התוספתא שהגיע לעיר, הרי יש חשש שגם בתוך העיר עד שמגיע ליעד יהיו מקומות שאין שם איש ויאסר הבשר? אלא ודאי שמדובר במציאות רגילה ולא בכל שניה בדרך שיכל הגוי לעצור שם, אלא כל שיש חשש שמישהו יעבור, יש מירתת. והיום גם בשכונות יש בניינים שמקיפים ואנשים שיכולים להסתכל מהחלון. מכל הנ"ל רואים שכל המציאות של השליחיות בימינו היא מציאות של מעבר לרבים, ואף יותר טוב המצב בימינו, שהכל מצולם ואין רגע שאדם יכול להתחייב שאין מישהו שמסתכל עליו, ויש כאן מירתת גמור לגוי, לכן סברא זו היא כמוץ אשר תדפנו רוח, ולענ"ד אין לחוש לה כלל.

וידעתי בני ידעתי, שמרן השו"ע התיר רק בדיעבד, אך מרן ע"ה בשו"ת יבי"א (חי"א יו"ד סימן י’) הביא את דברי המהרש”ם (ח”ג סימן י’) שכתב שכאשר יש חותם אחד, אפשר לצרף את דברי הרמ”א בסימן קיח’ סעיף א’ עפ”י ר”ת, שמותר לכתחילה לשלוח ע"י גוי בחותם אחד, ובמקום מעבר לרבים אפשר להקל אף לכתחילה בכה”ג. וסמך מרן שם על דבריו, וכ"פ בספר הוראה ברורה (ס"ק סא’) שבצירוף חותם אחד אפשר לכתחילה לשלוח ע"י גוי אפילו באיסורי תורה. חזינן דלגבי מנות מסויימות כמו לאפה ודומיהן, לכאורה יהיה מותר הדבר לכתחילה, וכשנת”ל. ואפשר שהמציאות משתנה בין מנה למנה, וצ"ע. ועכ"פ היא ראיה אלימתא לדחות מה שאמר רב חשוב באחת מתוכניות הרדיו, שאפילו בדיעבד אסור. ולא זכיתי להבין דבר זה כלל וכלל, דחזינן להדיא שלכה"פ בדיעבד יהיה מותר.

והיה נראה להתיר מחמת שיש לאדם טביעת עין על המנה שלו, שהרי כל אחד מזמין מנה עם תוספות ושילובים מיוחדים שערבים לו לחיך, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות, והרי פסק מרן השו"ע בסימן סג’ סעיף א’ (עפ"י הרמב"ם) שאם יש לו טביעת עין בבשר אין צריך חותם. אולם דבר זה נתון לסברות, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, ואינו טעם מספיק משכנע לענ"ד, אע"ג דבוודאי חזי לאיצטרופי. ושמעתי שהובא באיזהו מקומ’ן בשם הגר"מ מאזוז שליט"א שכאשר המנה נשלחת עם תבלינים מיוחדים, כל אחד לפי טעמו, נחשב הדבר כטביעת עין (ואין בידי המקור).

אולם, לענ"ד לא צריך לכל הנ"ל, וההיתר הוא פשוט ומונח בקרן זוית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. דאיתא בגמ’ ע"ז (יא:-יב.) שישראל ועכו"ם ששפתו שתי קדירות אחת ליד השניה, לא חששו חכמים שכאשר היהודי לא הסתכל, זרק הגוי חתיכת נבילה לתוך הסיר, וכתבו התוס’ (ע"ז יב. ד"ה ושדי): “פירש ר"י, שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח, אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק", מבואר בדברי התוס’ שכאשר לגוי אין רווח והנאה מהחליפין, אין חשש של בשר שנתעלם מן העין, ולא חיישינן שיש לו הנאה מלהכשיל, והעתיקם מרן הב"י בסימן קיח’ סעיף יא’. וכ"פ הרא"ש והרשב"א והר"ן והריטב"א והאו"ז והתשב"ץ והרשב"ש ועוד. ואע"פ שבכנה"ג (הגהב"י, מה’) הביא את הגה"א בשם ר"ת שמחמיר, כבר העירו עליו כמה אחרונים שאין זה מוכרח שהחמיר. וכ"כ בבדק הבית בסעיף י’ על דברי הרשב"א שאביא בסמוך בס"ד, שכל שאין לו הנאה מהחליפין אין חשש של בשר שנתעלם מן העין. וכ"פ מרן השו"ע בסימן קיח’ סעיף י’. וכ"פ רוב ככל האחרונים: הרמ"א בסעיף ב’, פר"ח (ס"ק לו’, וכתב שם שאפילו כאשר אין לגוי טורח בחליפין לא חיישינן כאשר אין לו הנאה), ש"ך (יו"ד סימן רעא’ ס"ק ו’), מג"א (סימן תקיז’ ס"ק ג’), א"ר (שם), פרי תואר, נוב"י, רדב"ז, זרע אמת, ערך השלחן, מרן החיד"א (ס"ק י’), גינת ורדים, שו"ג, שבו"י, חכ"א, זבח"צ, פמ"ג (סימן לב’ ס"ק יג’ והעתיקו הביה"ל שם על סעיף י’) ועוד רבים אשר קיבץ כעמיר גורנה מו"ר ועט"ר מרן ע"ה בכה"ח (אות קיא’ ד"ה ולענין) וכן הכריע שם בעצמו. וכ"פ בילקו"י (איסור והיתר ח"א בעמ’ קלז’), ובספר הוראה ברורה (ס"ק פח’).

אך לכאורה אפשר להקשות, שהרי השו"ע כתב בתחילת סעיף י’ את דברי הרשב"א וז"ל: “המניח נכרי בביתו ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה, אם הוא יוצא ונכנס וכו’ מותר ולא חיישינן שמא החליף וכו’ אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור, ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו כיון שאין לו הנאה בדבר", הרי לנו שהשו"ע התחיל עם דברי הרשב"א וסיים עם דברי התוס’, ולכאורה אפשר לבוא ולומר שדווקא כאשר הגוי בביתו של הישראל רק אז כאשר אינו נהנה מן החליפין מותר, אך בגוי שליח, מאן דכר שמיה. וכן כתב בשו"ת בפרח מטה אהרן בדעת השו"ע, והסכימו עמו המהרי"ט אלגאזי ובשו"ת דבר משה. אך כל האחרונים דחו דבריו של הפרח מטה אהרן, וכתבו שלפי השו"ע אין שום חילוק ואף בגוי שהולך בדרך אמרינן הכי, דאם אין לו הנאה בחליפין משרא שרי. וכך פשוט בלשון התוס’ שם שכתבו: “ אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק", הרי לך שלפי דברי התוס’, שהם המקור להלכה זו, אין שום הבדל איפה נמצא הגוי, וכן מוכח מהמשך דברי התוס’ שהוכיחו מההוא ארבא דמורייסא (ע”ז לד:) ששם מיירי שהבשר בבית הגוי. וכ"פ הרב פעלים (ח"ג סימן י’) לדחות דברי הפרח מטה אהרן, וכ"כ הזבח"צ וכ"פ מו"ר ועט"ר זצ"ל בספר כה"ח (אות קיב’) שאין לחוש כלל לדברי הפרח מטה אהרן ושאין חילוק איפה נמצא הגוי. וכ"פ בספר הוראה ברורה (ס"ק פח’).

אם כן, פשוט הדבר שגם בנידו"ד אין שום הנאה לגוי בהחלפת המנות, אדרבא הדבר יעלה לו כסף וטרחה רבה למצוא בשר טרף, שתודה לה’ יתברך הדבר לא מצוי בשופי ברוב ערי הארץ. וגם אין לטעון שהגוי ירצה להחליף את המנה הזולה שלו במנה המשובחת יותר שהוא משלח, דכתב החכ"צ (סימן לט’): “הא דאמרינן דאם אינו נהנה בחליפין מותר, היינו דווקא במפקיד ביישוב שמצוי לו להנפקד כמותו אם ירצה לקנותו", פירוש, שאם יש לגוי אפשרות להשיג את המנה שמשלח באותו מקום שנמצא בו, אין שום סיבה שיחליף את המנה שלו במנה של היהודי כיון שהוא עצמו יכול להשיג אותה. וכ"פ הבית מאיר (ד"ה שם בש"ע) והמהרש"ק בשו"ת קנאת סופרים, והזבח”צ (ס”ק כג’), וכ"פ הרב ע"ה בכה"ח ס"ק קיג'. והוסיף החכ"צ שכאשר הוא נוסע למרחקים ויש חשש שיהיה רעב, חיישינן להנאה מהחליפין. ולכאורה מכאן ראינו לדמות שכאשר יש אינטרס להחלפת המנה, כגון שיש לו כסף רק למנה פשוטה של שווארמה בשווי 20 ש"ח והוא משלח מנה ששווה 60 ש"ח, אז לפ"ז יהיה חשש של הנאה מהחליפין, שהרי אינו יכול לרכוש את המנה ב60 ש"ח גם אם היא מצויה לו כרגע במקומו, אך המהרש"ק בשו"ת קנאת סופרים דחה דבריו וכתב "אין דברי החכ"צ נראין בזה, כיון דמהתוס’ ושאר פוסקים מוכח להיפך, שכתבו שאפילו הולך למרחוק לא חיישינן, ומנ"ל לחדש חששות יתירות וכו', ואין לנו אלא מה שאמרו רבותינו, ועוד דאיכא ס"ס שמא לא הוצרך הגוי לזה, ואת"ל שהיה רעב והוצרך לכך, שמא לא החליף". וגם בשו"ת עמודי אש כתב שכל מה שהחמיר החכ"צ הוא כשידוע שעבר במקום שאין שם פת כלל, אך בסתמא אין להחמיר, וכ"ז הובא בכה"ח שם להלכה. ודון מינה ואוקי באתרין. ושו"ר שכ"כ הגנת ורדים (כלל א’ סימן יט’) והירך יעקב (סימן כד’ דף נב’ ע"ג), שבשליח המוליך מאכל מחנות, יכול הוא בעצמו לבקש מבעל הבית שימכור לו. וגם לטענה שהיו מקרים של תקלות, ודאי שאין פה מיעוט המצוי שצריך לחשוש לו, גם לא אליבא דהמשכנות יעקב דהוא 10% (כי אם היו הדברים כך, לא הייתה זכות קיום לאף חברת שליחויות) וכ”ש לא לדעת הריב”ש שהוא קרוב ל50%, ולכן אין לטעון שיש לגוי הנאה בחליפין במידה והתקלקלה המנה וכד’, כיוון שהסבירות נמוכה מאוד שדבר זה יקרה, דלא מרע אומנתיה, שאם הדבר יתגלה הגוי יאבד את מקור פרנסתו. ושו"ר שכ"כ הדר"ת (ס"ק לט’) להדיא, וגם הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן שעב’) כתב סברא זו. ושמחתי בראותי שכ"פ בספר הוראה ברורה (שעה"צ רנז’) להקל בנידו"ד ממש, מכל הני טעמי תריצי. וגם אין לגזור גזירות מדעתנו וכפי שכתב הרא"ש (שבת כד.) ועוד ראשונים שאחר חתימת התלמוד אין לנו לגזור גזירות חדשות, וכך פסק מרן זצ"ל באינספור מקומות.

כל זה מבלי להיכנס למציאות הרחוקה מאוד שבכלל ימצא הגוי בורגר או שווארמה טרף, ויעשה את כל ההתאמות הנדרשות למנה בכדי שלא ירגיש המזמין שהוחלפה המנה, וכל זה במסגרת של בין חצי שעה לשעה שהוא מחוייב לספק את המשלוח, בעוד שיש עליו פיקוח וביקורת מצד החברה, שהרי ידוע שיש להם מעקב אחר השליחים והמנות. ובל נשכח שהוא רק ספק אם זה גוי או לא ואין דרך לברר, וגם אם הייתה דרך לברר, כיון דאיכא גבן ס”ס שכתבו המהרש”ק לעיל, ומרן רבינו עובדיה שר המסכי’ם עמו, היכא דאיכא ס"ס אין צורך לברר, וכפי שכתב מו"ר ועט"ר ביבי"א בכמה מקומות (עיין למשל בח"ה יו"ד סימן ג’ אות ב’) . ועוד דהוא ספק במילתא דרבנן. ותו, דודאי במחוזותינו רוב השליחים שם יהודיים. ולכן אינני רואה שום סיבה מוצדקת להחמיר בדבר כלל וכלל.

לסיכום: מותר להזמין מנות בשריות מכל סוג שהוא, ע"י שליחים גויים שעובדים בחברת וולט, תן ביס וכד’
אפילו ללא חותם כלל, ואין לחשוש לבשר שנתעלם מן העין. והקב"ה יאיר עינינו בתורתו הקדושה אכי"ר.