כתובה ששכחו בהדפסה לכתוב בה מילת "ואיזון", האם כשרה?

בענין כתובה ששכחו בהדפסה לכתוב בה מילת "ואיזון", ויצא רב אחד בקריאה כי כתובה זו פסולה, וכל מי שהשתמש בכתובה בה – עליו להחליפה.

והנה אף שכ"כ הנחלת שבעה (סי' יב אות יט, ג) מדלא כתב ש"מ לא התחייב. הנה לא מיבעיא למ"ד שזה חיוב דרבנן – הוי ככל תנאי בי"ד שהוא עצמו כתב שם שחייב גם אם לא נכתב. אלא אף למ"ד שהחיוב דאוריתא, הא כן התחייב (כלומר, לא התנה ומסר גילוי דעת שלא מתחייב), וחייב בזה. וכל שכן שיש להוכיח כן מהמשך הכתובה שכתוב "כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין...", ועוד כתיב בה: "ועלי מזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי...", נמצא שכן התחייב בכתובה. ובר מדין, הלא האשה תוכל לטעון שאינו אלא שטר הנקנה בחנות וידוע שיש בו ט"ס, וודאי התחייב ככל אדם אחר בעולם.

ומעל הכל, תמיה לי בעיקר הדין, מי תיקן לכתוב בכתובה "ואיזון" עד שחיסרון מילה זו תפסול הכתובה. הלא התקנה היתה לכתוב זמן, שמות, עיקר כתובה, וכל נכסי אחראין, ולא שום דבר אחר. ובכלל לפי הנהוג כיום (ואין זו דעתי) לומר שהאשה "נעשית כאומרת – איני ניזונית ואיני עושה", לדבריהם כך יש לנהוג לכתחילה – להשמיט מילת "ואיזון"...

ועכ"פ הכתובה כשרה כמות שהיא. אך כמובן אין להשתמש בנוסח זה להבא.

ושוב שלחו לי שהרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א כתב, שנראה לו שיש לזה תקנה, שיכתוב בסוף שטר הכתובה שהחתן התחייב לזון ולפרנס את אשתו, ויחתמו על כך עדים. וראיה לכך מהמבואר בעזר מקודש תחי' סי' סו וכו', עכת"ד. והנה המעיין שם יראה שבמקרה של העזר מקודש (ששכח לכתוב מ"ויהיבנא ליכי... עד "ועלי מזוניכי") כתב במפורש שלדעתו הכתובה כשרהכמות שהיא, רק מהיות טוב כתב למטה את השורה הזו והחתים עדים. אבל כאן – לדעת הנ"ש – הרי פסול גמור הוא, נמצא דבעינן קיום, וזה אי אפשר אחר חתימת העדים. ברם לשיטתנו שכשר כמות שהוא, ורק להוציא ממחשבת און שמא לא התחייב – ובאמת הלא לא עשה תנאי כלל, לזה ודאי יועיל כתיבה שהחתן מתחייב לזון את הכלה ויחתמו עדים. והיינו, שאינו ענין ל"קיום" הכתובה, אלא כשטר נפרד למנוע לזות שפתים, וזה ודאי אפשר גם אחר חתימה.