אשה ש"נשאה" אזרחית ליהודי, והתגרשה בבי"ד, וכעת באה לינשא, מה לכתוב לה בכתובה.

על פניו יש לבחון אם אסרינן לכהונה מחמת גט זה (עקב נישואין אזרחיים), יש לכתוב "מתרכתא". אך אם לא פסלינא לה לכהן – שוב אין מקום לכתוב "מתרכתא". דהא כל סיבת כתיבת "תואר" זה אינו אלא שאם תתאלמן שלא יבואו להתירה לכהן.

והנה הרשב"א (ח"א סי' תק"נ) נשאל: "ראובן שדך בתו עם שמעון ואחר כך נתבטלו הקידושין. וכשנתבטלו לחשו את ראובן שיתן שמעון גט כדי שלא יוציא קול עליה שהיא מקודשת. וראובן הנזכר היה עם הארץ ושמע לקול המלחשים ההם ונתן שמעון גט לבתו. אבל לא יצא עליה שום קול הברה שהיתה מקודשת. ואפילו העדים מעידים שלא נעשה אלא מפני החשש ולא משום קול קדושין. אחר כך שדך ראובן הנזכר את בתו לאלעזר הכהן. אם יכול אלעזר לישאנה? כיון שלא נעשה הגט אלא מפני החשש הנזכר והעדים מעידין כן והדבר ידוע אליו שכן הוא... תשובה. גט זה פוסל לכהונה...". וכ"פ הרמ"א (אבעה"ז סי' ו סע"א). וכן כ"כ הרא"ש (כלל לה סי' יד, הו"ד בב"י סי' יג) שצריכה המתנת ג"ח. וכ"כ בתשו' המיוחסות לרמב"ן (סי' קלב): "ואין לך יוצאה בגט – שאינה צריכה (המתנה), ואף על פי שאין קדושיה קידושין גמורים ויכולה לצאת בלא גט". וכ"כ שם הרמ"א (סע"ט).

אלא שהב"י (תחי' סי' י) אחר שהביא תשו' הרא"ש (הנ"ל) לענין שגם אסורה לחזור לבעלה הראשון אף שגירשה רק לרווחא דמילתא, כתב: "ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי בסי' יג", ששם הביא שנשאל הרשב"א (ח"ד סי' דש): "מעשה שהי' בראובן שקידש בת יהודה בפנינו קדושי ודאי. ואח"כ הוציא עליה שמעון קול שנתקדשה לבנו ולא רצה לברר דבריו... אפ"ה חששנו בדבר שמא מתוך שנאה ששונא שמעון לאבי הנערה שמא יזייף עדים לקלקלה והצרכנוה גט לרווחא דמילתא. ואחר שנתן הגט בא אותו העד שאמר שמעון שהיה שם בוודאי בשעת הקידושין ואמר אותו עד בתורת עדות שלא ראה ולא שמע מאותן קידושין כלום... תשובה... שאשה זו ודאי אין חוששין לקידושיה כלל ולא היתה צריכה גט כלל... ואין זה גט מאישה אלא מאיש אחר ומותרת לכהן ולקרוביו. וכדאמרינן ואשה גרושה מאישה ולא מאיש אחר. אלמא אף על פי שקבלה גט ליכא משום הרואים, דכלל זה עולה בידינו שכל גט שאינו גט כלל הרי הוא כמי שאינו. ואפילו נתגרשה מאישה בגט שאין לו תורת גט אינה כגרושה לאסור לכהונה...". ועיין בב"ש (סי' ו סק"ג) שבתחילה כתב לחלק, "דוקא אם הב"ד הצריכו גט – אף על גב שהיה מחמת קול בעלמא – חיישינן, אבל אם הוא נתן גט מעצמו ולא היה נצרך ע"פ הדין, לא הוי גט". ובסוף כתב, "ואפשר בתשו' סי' תק"ן שאני, דאע"ג ע"פ הדין לא היה צריך לגרש וגירש מעצמו אמרינן שמא אמת הדבר דקידש, משא"כ בתשובות שהביא הב"י לא היה שם אלא ב' עדים וא' מת (מכחיש) א"כ תו ליכא חשש כלל וא"צ גט כלל".

והנה בשו"ת יבי"א (ח"ו אבהע"ז סי' א) כתב, מדהשמיט השו"ע את תשו' הרשב"א והרא"ש להחמיר, מוכח דס"ל שהעיקר כתשו' הרשב"א להקל. לכן גם לאותם המצריכים גט בנישואין אזרחיים משום חומר א"א, בנדונו – מחזיר גרושתו (מנישואין אזרחיים) אחר שנישאת לשני וגירשה, שהוא לאו – אין לחוש, עכ"ד. וכך י"ל גם בהיתר לכהן שאיסור לאו הוא. אלא שכעת ראיתי בקובץ ארח משפט א (תשע"ח) תשובת ידידנו ומכובדנו הרה"ג יהורם אולמאן שליט"א ראב"ד סידני בהיתר גרושה מנישואין רפורמים לכהן (ובתוך הדברים ברור שאין חילוק בין נישואין אזרחיים לרפורמים, ואם כבר אזרחי חמור יותר) שהביא שהיתר לכהן חמור יותר. ועכ"פ העולה מדבריו שיש להתירה בדיעבד גם לכהן, והביא שכך פסקו כמה מאחרוני זמננו.

ובעבר כששוחחתי על זה עם הגרי"מ לאו שליט"א רבה הראשי של עירנו תל אביב יפו, אמר לי, שדיבר עם חמיו הרה"ג יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל (שאף הוא היה רבה של תל אביב יפו) בענין דומה – בגרושה מנישואין אזרחיים מגוי, והורה לו שאין לכתוב "מתרכתא", שמלשון זה נראה כאילו אנחנו מכירים ב"נישואין" אלו עד שקוראים לה "גרושה", אלא יכתוב "איתתא" ו"מנה". ולא אווה לקבל כי כיום כותבים "איתתא" לכל בעולא או בהריון, כך שלא יבינו מלשון זו שאסורה לכהן. ועכ"פ בנד"ד שהיתה נשואה באזרחי ליהודי שיש הסוברים שאותם נישואין אזרחיים תפסו עד שמצריכים אותה גט, ולכן נהגו כאן בביה"ד ליתן גט לחומרא – ודאי ששייך שם "מתרכתא" – גם אם בסופו של דבר נתיר אותה בדיעבד לכהן (שגם זה נתון במח'). ומ"מ הכותב גם בזה "איתתא" ו"מנה" – לא פסל.