בתשעה באב אצלנו בבית הכנסת יש היושבים על גבי קרקע כל התפילה, ואך הרב ועוד אי אלו מתפללים יושבים ע"ג כסאות ורק בקינות יורדים ויושבים ע"ג קרקע, מה נכון לעשות?

הטור (סי' תקנט) כתב, ליל ת"ב חולצין מנעליהם והולכין לביהכ"נ ויושבין לארץ כאבלים...". והב"י הביא משם הגהות מיימוני דמקורו הוא מהגמ' (תענית ל.), "כל מצות הנוהגות באבל – נוהגות בת"ב", ולכן נראה למהר"ם מנהג הצרפתים שאין יושבים ע"ג ספסלים עד תפילת מנחה, דומיא דאבל שיושב ע"ג קרקע כל שבעת ימי אבלו, ע"כ. ופשט הדברים, מה אבל יושב לארץ בכל עת וזמן, אף אנן בת"ב כוותיה, ויש לישב לארץ לא רק בשעת הקינות.

אלא שהב"ח (אות א) הקשה, "שהרי ההיא ברייתא דוקא לענין מצות ל"ת הנוהגות באבל תניא, ואף שם לאו בכל מילי... ונראה דאף מהר"ם לאו דינא קאמר אלא שהביא סמך למנהג...", עיי"ש. וכן הביא הב"י בסמוך מש"כ הרמב"ן, "ומקום שיורדים מספסליהם – עושין אותו כשבת ראשונה, וכן נהגו עכשיו, שאילו מן הדין אין לנו בגמ' שינוי מקום ישיבת קרקע בת"ב כלל ק"ו מכפיית המטה", עכ"ל.

ושוב עיינתי בהגמ"י (סוף הל' תעניות, מנהגי תשעה באב) שכתב במפורש וז"ל, "חשכה, הולכים לבית הכנסת ומתפללין ערבית, גומרים קדיש כבשאר ימות השנה, ויושב החזן לארץ וקורא איכה... ולמחר מתפללין כשאר ימי תענית צבור... ואחר הקריאה אומר קדיש וגולל ס"ת ומחזירו למקומו, ויושב החזן לארץ ואומר קינות כמנהג המקום... ונראה למהר"ם מנהג הצרפתים שאין יושבים על ספסלים כל היום עד תפלת המנחה...". דבריו ברור מללו, שרק החזן בשעת אמירת איכה והקינות יושב על הארץ, ושאר התפלה והיום – יושב כדרכו (ופשט הדברים, שגם באותה העת רק החזן יושב לארץ אבל הציבור יושב ע"ג ספסלים). אלא שמנהג הצרפתים אחרת כדכתב מהר"ם. ואף שבשו"ע (סי' תקנט סע"ג) כתב, "ליל תשעה באב ויומו, יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפילת המנחה", היינו ממנהגא, אבל עיקר הדין כאמרן, שאין חיוב ישיבה על הארץ.

ועיין בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קמט) שהעלה, שכפיית המטה אינו משום צער, דהא יכול ליתן עליה ג' או ד' מצעות, אלא הוא כדקתני בר קפרא. א"כ לדידן דלא נהגו בכפיית המטה, מה לי קרקע וכרים וכסתות עליה, ומה לי מטה ומצע תחתיו. ומש"כ הרמ"א דיש לאדם לצער עצמו בענין משכבו בליל ט"ב – אינו אלא ממידת חסידות ולא מן הדין. ובפרט בדורות החלושים כמונו – אין כאן חומרא כלל.

והנה מנהג זה דישיבה על הארץ, התקבל בכל תפוצות ישראל וכדפסק השו"ע. ועיין באג"מ (ח"ה סי' ט אות ד) שכתב, "תיכף בשקיעה כשנאסר לאכול, יש לאסור גם לישב על הספסלים מצד המנהג לישב ע"ג קרקע, וכמדומני שכן נוהגין, ואף כשלא ידוע – צריך להנהיג כן". ברם הכא שהמנהג היה כך לפנים, שרק בקינות יושבים, יל"ע אם מותר לציבור לישב ע"ג קרקע, או יש לחוש בזה לשינוי המנהג, או ליוהרא, שהת"ח יושבים ע"ג כסא, והציבור יושבים ע"ג קרקע. ואף שהשו"ע (סי' תקנד סעכ"ב) כתב לענין מלאכה, "וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה, עושה", ולא חשש ליוהרא. כבר התבאר, שהוא משום שהרואה אומר שאין לו מלאכה, הא בענין אחר – יש לחוש.

ושאלתי ת"ח אחד על עני זה. וענה לי דנהגו מקדמת דנא שאין יושבים על הארץ אלא בשעת הקינות, וא"צ להחמיר יותר מזה, עכת"ד. ואם כן הוא המנהג, כיון שהוא דבר דתליא במנהג – איני יכול להורות אחרת. אך אם מי מהציבור ירצה לישב ע"ג קרקע, איני יודע מה אומר לו. ושו"ר בשו"ת להורות נתן (ח"י סי' טז אות ה) שכתב וז"ל, "דהני שבאו לחסות בצל הגה"צ הנ"ל היו תלמידיו הקרויים בנים... וכל הני שבאו להתפלל במנין שלו – נגררו אחריו...", וכ"כ בהמשך (סי' לט), "ובאמת נראה לומר כי הגאונים הקדושים מוה"ר נתן אדלר ז"ל וההפלאה זצ"ל התפללו בבית כנסת שלהם ולא של הקהל, ולכן כל שאר אינשי שבאו שם להתפלל – היו כפופים להם...", עכ"ל. וי"ל דה"ה הכא, דאם רב המקום יושב לארץ רק בקינות, כל מי שמגיע – ע"ד רב המקום מגיע וע"ד המנהג. והדברים עוד צריכים בירור.