שלום וברכה .האם יש היתר גמור לדבר חופשי בבית מדרש לתלמידי חכמים.אני רואה שכבר לא מקפידים על זה כמעט בכוללים

פסק השו"ע ביו"ד (סימן רמו', סעיף יז'): "אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה. אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת", ועוד כתב השו"ע באו"ח (סימן קנא' סעיף א' ): "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטילה וכו'", ע"כ. לכן ודאי שאין שום היתר גמור לדבר דברי חולין בבית המדרש, וכ"ש דברי שחוק וקלות ראש. עוד כתב השו"ע (שם, סעיף יא') : "אם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו, אבל בישובו לא מהני תנאי. ואפילו בחרבנו לתשמיש מגונה כגון זריעה וחשבונות של רבים לא מהני תנאה. במה דברים אמורים בבתי כנסיות שבחוצה לארץ אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל לא מהני שום תנאי". מבואר שלדעת השו"ע אפילו אם עשו תנאי בשעת בניית בית הכנסת (או בית המדרש), אין היתר להשתמש אפילו תשמישי חולין שאין בהם משום שחוק וקלות ראש, כל עוד בית הכנסת קיים ועומד, אך בחורבנו מותר, ודווקא בית כנסת בחוץ לארץ, אך בארץ ישראל לא מועיל שום תנאי בשום מצב. אך לדעת המשנ"ב בביה"ל (ד"ה אבל בבתי כנסיות) מבואר דבדברים שיש בהם קצת קלות ראש, כגון אכילה ושתיה בבית הכנסת, אפשר שיש להקל אפילו בזמן ישובו, אך בדברים שהם קלות ראש גדולה כמו עשיית חשבונות, שחוק והיתול אין שום היתר אפילו כשעשו תנאי ואפילו בחוץ לארץ. ובערוה"ש (אות ה') רצה ללמד זכות על מה שמקילים בימינו לדבר בביהכנ"ס ובביהמד"ר דיבורים של חול, ונעשה הדבר להיתר אצלם, וכתב שמקילים בכך משום שסומכים על דעת הרמב"ן וסיעתו שבבתי כנסיות שבחוץ לארץ מועיל תנאי בכה"ג. אך לגבי בתי כנסיות של ארץ ישראל עדיין לא מצאנו לימוד זכות בדבריו. אכן בקיצושו"ע (גאנצפריד) במסגרת השולחן בסימן יג', מצא לימוד זכות על אותם שמדברים דברי חולין בבית המדרש, כיון שאם יצטרכו כל פעם לצאת החוצה כדי לדבר, יאלצו להתבטל מלימודם, והרי השו"ע התיר לאכול ולשתות כדי להימנע מביטול תורה, אולם המשנת יוסף (ליברמן, סימן כט' בסופו) העיר על דבריו כי הנסיון מעיד שאם יחמיר הלומד על עצמו שלא להשיח בבהמ"ד וכשיצטרך לומר לחבירו משהו יצא, אז ידבר פחות ואפי' אם יצא ירויח הרבה, שעכ"פ בעת לימודו לא ידבר ויצא הפסדו בשכרו, לא כן אם נתיר לו לדבר כדי שלא יצטרך לצאת, א"כ אין לדבר גבול וימשך מדבר לדבר, ויצא שכרו בהפסדו. וגם אין לדמות מה שהתיר השו"ע לאכול ולשתות כדי שלא יצטרכו ללכת לביתם, ליציאה לרגע מבית המדרש כדי לדבר ולחזור. ע"כ. ודפח"ח. וע"ע בספר פסקי תשובות (סימן קנא' סעיפים ג' וכא'). לסיכום: כל אדם ימנע עצמו בכל עוז ותעצומות מלדבר דברי חולין בבית הכנסת ובית המדרש, ובכלל זה גם דיבורים בפלאפון בעניינים שאינם שייכים ללימוד תורה, ולא יתעצל מלצאת החוצה באומרו שיש בכך ביטול תורה, אלא ידע שמקיים בכך הלכות מפורשות בשו"ע, ויהיה שכרו כפול מאת השם, ובודאי שבזכות קיום ההלכה בדקדוק יזכה לסייעתא דשמיא בלימוד.