מתי ניתן להרים את ההינומא מעל פני הכלה.

נשאלתי, מתי ניתן להרים את ההינומא מעל פני הכלה.
תשובה. במשנה בכתובות (טז:) איתא, "אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע, כתובתה מאתים". ובגמ' (יז:), "מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר, תנורא דאסא (ופירש"י, כמין חופה של הדס עגולה). רבי יוחנן אמר, קריתא דמנמנה בה כלתא". ופירש"י, "צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו, ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין, ולכך נקרא הינומא על שם תנומה". והיינו, כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה – שיערה על כתיפה והינומא מכסה עיניה. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל, "חריתא דמתנמנמא בה כלתא. פירוש, חופה שהיו עושין לכלה כדמות עיר, ממיני צבעונין, והיא ישנה בתוכה, ומשום דמנמנם בגוה קרי לה 'הינומא'. ונראה שכשהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה היו מוציאין אותה בתוכה, שאם לא כן, יקשה לשון 'אם יצאתה בהינומא'. אי נמי אפשר לומר שבבית החתן היתה עומדת בתוכה, ומאי דתנן 'אם יצאתה בהינומא', רוצה לומר: אם יצאת בפני העם". ופשט הדברים שאין זה אלא סימן שהתחתנה בתולה, שהרי כך בתולה יוצאה ולא אלמנה (א"ה, אולי משום "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחד פנויה ואחד אשת איש" (שו"ע סי' כא סע"ב, והוא מדברי הרמב"ם פכ"א מהל' א"ב הי"ז), ובתולה היו פורעים שערה תחת ההינומא. אך עיין בשו"ע או"ח סי' עה סע"ב). ויש עוד סימנים שניתן להסתמך עליהם – כל אחד במקומו, כגון: חילוק קליות, רקדו לפניה, שחקו לפניה, העבירו לפניה כוס של בשורה או מפה של בתולים – כמבואר במשנה ובגמ' (טז:), ועל פניו אין אחד מאלו חיוב הלכתי אלא מנהג שנהגו העם לעשותו בבתולה דוקא, ועדות עליו – כמוה כעדות שהיתה בתולה, אבל אין זה עושה קנין ולא מהות נישואין.
אך נאמרו עוד מספר טעמים לחיוב הינומא:
א. משום חופה. תוס' יומא (יג: המיוחס למהר"ם מרוטנבורג) כתב, "נ"ל לפרש בתולה שיש לה חופה מבעוד יום, משעה שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר, להכי מותר לבא עליה בשבת. אבל אלמנה שאין לה חופה, ואינה נקנית לבעלה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אלא ע"י ביאה, צריך לבא עליה מבעוד יום, שלא יהא כקונה קנין בשבת. ואפילו את"ל שיש לאלמנה חופה קודם ביאה, נ"ל דיחוד שמתייחדת עמו היינו חופתה, וזה יש לעשות קודם השבת. אבל בתולה, משיצתה בהינומא הויא חופה שלה. וזה היו רגילין לעשות ביום, אבל לא היו מייחדין אלא בלילה סמוך לביאה...". מבואר באר היטב שההינומא היא החופה, ובזה נכנסת לרשות הבעל.
ב. משום טעות בשומא. כ"כ הרשב"א (החדשות כת"י סי' קסג הו"ד בב"י סי' לא) בענין המקדש בטבעת מוזהב, "ועוד עכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קדושין, ופושטות ידיהן לקבל, ואין מדקדקות אם בפרוטה אם בתרקבא דדינרי. ואלו ראתה היא הטבעת, היה לנו לטעון שמא חשבה שהוא של זהב, וכמו שאסר ר"ת ז"ל לקדש בטבעת שיש עליה אבן טובה – שמא תחשוב ששוה כפלים ממה שהיא שוה. אבל זו שאינה רואה במה מקדשה, כבר גמרה בדעתה להתקדש בכל שיש בו כדי לקדש. אלא שאני חוכך בזה קצת, דכיון שהורגלו לקדש בטבעת של זהב, כל שאמוד לקדש בכך – שמא סבורה היא מן הסתם שיקדשנה בכך. ולפי חשש זה נצטרך לומר שאפילו קדשה בטבעת כסף בלי מצופה זהב – תהא ספק מקודשת. לכן יותר קרוב בעיני, אם היא גדולה שמתקדשת על ידי עצמה, והיא כסתה פניה ולא ראתה הטבעת, שתהא בודאי מקודשת" (א"ה, וסיים, "ומכל מקום לצאת ידי כל ספק ראוי שיחזור ויקדשנה בטבעת אחרת, או אפילו באותה טבעת, ויטלנו ממנה ויתננו לה בקדושין, או אפילו לא יטלנו ממנה, דהוי כפקדון אצלה, ובדרצתה ואמרה הן מתקדשת. ואפילו לא אמרה אִין אלא דשתקה מקודשת – דלא גרע משדיך", עכ"ל. ועל מש"כ 'או אפילו לא יטלנו ממנה', הקשה הב"ש (סי' לא סק"א), "לכאורה קשה דסותר למ"ש בסי' כח אף בשדיך לא מהני כששתקה אחר מתן מעות. ואפשר דהכא עדיף טפי, כיון שקבלה לשם קידושין. מיהו קשה למה כתב בסי' כז דצריך ליטול ממנה קידושין. וע"ש מ"ש בזה...". והפר"ח (ליקוטים סוף יו"ד) כתב, דאפשר דרבנו פליג על הפוסקים הנ"ל, וס"ל דבשדיך אין אומרים שתיקה לאחר מתן מעות אינה כלום. ועיין כ"ז בהערות בשו"ת הרשב"א שם. אבל ודאי שיכול לקחת הטבעת ממנה וליתנה שוב לשם קידושין, וכדעת מרן הגרע"י ולא כדחשש מרן הגריש"א (עיין בהסכמה לס' בית חתנים). וכ"פ הרמ"א (סי' לא סע"ב), "גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן".
ג. צניעות הכלה, מאחר ויש חשש שיביטו בה. עיין ברא"ש (כתובות פ"ב סי' ג) על דברי הגמ' (טז.), "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מותר להסתכל בכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה. ולית הלכתא כוותיה". כתב, "וי"א דכל שבעה אסור, אבל יום ראשון שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה מותר, דאל"כ מי יעיד שיצתה בהינומא וראשה פרוע. וליתא, דאפילו שעה אחת אסור להסתכל. אלא כיון שרואין ההינומא שעשו, ואומרים זו היא של כלה פלונית, היינו עדות. אי נמי, ראיית ההינומא כשהיא עליה, או פריעת הראש, אין זו הסתכלות בפניה", עכ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' סה סע"ב), "אסור להסתכל בכלה". ובשיטמ"ק הביא, "וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: ולית הלכתא כוותיה – יש מפרשין, דדווקא כל שבעה אינו מותר; אבל ביום הראשון, שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה, מותר. ואומר מורי הרב נר"ו שאפילו יום ראשון, ואפילו שעה אחת אינו מותר. ואם תאמר: כיון שאינו מותר לראותה, היאך נוכל למצוא עדים שיראו אותה שיצאת בהינומא וראשה פרוע? יש לומר, דכיון שרואין הינומא או שאר הדברים שדרך לעשותם לבתולה, ואומרים כל העולם: "זו כלה פלונית", אותה חזקה היא כמו ראיה, דהא קיימא לן דסוקלין ושורפין על החזקה. ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ בעניין אחר, דדווקא להסתכל אמרו דאינו מותר, אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה מותר" (א"ה, וכתב שם עוד: "יש מי שסובר, דכל ז' הוא דאין מסתכלין; הא בשעת יציאתה בהינומא, שהיא שעת הכנסתה לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם, המסתכל בה אין בכך כלום. ויש מי שאומר, כיון דאמרינן: 'לית הלכתא כוותיה', אין מסתכלין בה כלל, לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך, לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה, ולא מצינו ראיה להתירו בה. הרא"ם הלוי ז"ל". והרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"ז מ"ד) כתב, "מותר להסתכל בכלה בשעת ברכה, ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה. ואסור להסתכל בה אחרי כן, אלא אם כן לא נתכוון לידע צורתה". ובביאור ההיתר י"ל כמש"כ היבי"א (ח"ה אבהע"ז סי' י), "ועוד, שברכת חתנים הויא ככל דבר שבקדושה, ומש"ה צריכה עשרה, (כמ"ש במגילה כג:), וכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט) ושכינה קדמה ואתיא (ברכות ו), ואיכא ביעתותא דשכינה, דליכא למיחש להרהורא כמ"ש בנדה יג", עכ"ל). וכן יש לפרש בדברי הרשב"א הנ"ל שכתב, "ועוד עכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קדושין", והיינו שמשום צניעות אתינן עלה.
והנה, משום 'צניעות', ו'שלא תראה במה מקדשה' יועיל רק אם ההינומא אטומה והכלה אינה נראית ולא רואית דרכה. אך בזמננו ובמיוחד בעדות המזרח רבו ההינומות השקופות, כך שהטעם הנשאר הוא לכוונת חופה. ועל טעם זה יש להקשות הא הוי חופה קודם קידושין, ונכנסנו למח' האם בכה"ג עלתה החופה או לא (עיין בהרמב"ן קידושין י ע"א ד"ה והא דאמרינן. ובמל"מ פ"י מהל' אישות אות ב. ובשער המלך קונטרס חופת חתנים. ובשו"ת משאת בנימין סי' צ. ב"ש סי' סד סק"ו. וקהילות יעקב קידושין יט). והב"ח (סי' סא) הביא דברי המרדכי ריש כתובות שכתב, "דהא דמקדימין בברכה חופה לקידושין הוא, כי הכנסת חופה היא שמסרה בשחרית לחתן קודם הברכה, ואח"כ מקדש בשעת ברכת נשואין, ואז הכנסת חופה קודם לקידושין. וכ"כ לשם בהגהות אשיר"י" (וברא"ש (פ"ק דכתובות סוס"י יב) ביאר נוסח הברכה, "ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה שאחר ברכת הקידושין"). ופשט דבריו שאכן אותה הינומא/חופה נעשית קודמת קידושין. וכן משמע ממש"כ בהמשך, "ונראה דמנהגינו הוא כדברי כולם מפני הספק, ולכך ביום ה' או ביום ו' לאחר יציאת בית הכנסת שחרית – מכסין ראש הכלה בסודר, שאז מסרה האב לחתן. ולכן נוהגין במדינת רוסי"א להקפיד שלא לילך לכסות ראש הכלה בשחרית בלתי החתן עמהם, ושהחתן יאחוז בכיסוי עם הרב והחשובים לכסות ראשה. ונראה שזהו מ"ש התוס' דבתולה שיוצאת בהינומא הוא חופה שלה. ונוהגין עוד לערב בשעת קידושין וברכת חתנים – פורסין יריעה ע"ג כלונסות, ומעמידין לשם החתן והכלה, ומקדשה. ולשם מברכין ברכת אירוסין ונשואין, ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע. דהיריעה הפרוסה ע"ג כלונסות הוא במקום הסודר שפורסין על ראשיהם. ונכון הוא שבשעה שמקדשה לא יעמדו תחת היריעה הפרוסה ע"ג כלונסות שהיא החופה, אלא יעמדו לפניה, ואח"כ כשמתחילין לברך ז' ברכות יעמדו שניהם תחת היריעה. אכן עיקר החופה הוא שמתיחדין במקום צנוע ואוכלין שם, וכמ"ש רבינו והרמב"ם. ולכן יש למנוע מלכנוס לשם רבים, דאל"כ אין כאן ייחוד ולא מקום צנוע", עכ"ל (העתקתי כל דבריו להבנת הענין). דהיינו, שההינומא נעשית בשחרית, ולא חוזרים עליה שוב בכניסה לכלונסות (ומסתמא לא נמצאת כל היום עם ההינומא...), ועכ"פ באותה העת עושים מעשה אחֵר לשם חופה.
ועיין בט"ז (סי' סה) שכתב, "והוא תמוה, האיך כתב כן, דהא כתב רמ"א בסי' נ"ד דהמנהג עכשיו דמה שמוליכים אותה תחת המפה שעל הכלונסות הוי חופה. ותו, דהרבה פעמים שביום החופה בשעת שמסלקין הנדוניא, אם אין החתן משוה – הולך משם, ולא ראינו עליו חיוב שישאנה מחמת כסוי ההינומא. ותו, דבהרבה מקומות מכסין הכלה בשחרית בלא חתן, וא"כ האיך הוא חופה בלא חתן. על כן נראה, דלדידן לא היה כסוי ההינומא חופה כלל, אלא הכנה לחופה שתהיה אח"כ, אז הולכים אנשים לזה. ואח"כ בשעת הולכה לחופה שלנו שהוא הגמר – אין הולכים אלא ללוות החתן, אבל לא ללוות הכלה ששם כל הנשים הולכים עמה, ואין להתערב שם עמהם. וראיתי בקצת מקומות שהרבה אנשים חשובי העיר הולכים באמת לקראת הכלה, וכשמתקרבים אליה – חוזרים לאחוריהם להחופה, וזה נקרא גם כן לויה, ונכון הוא".
ואנן בני עדות המזרח מעולם לא נהגנו בהינומא, אלא בפרישת טלית כמבואר במשוש חתן (פ"א הל"ד). ואף אי נימא שהינומא משום חופה היא, מאן יימא דמחמרינן לעשות כל סוגי חופה, ואה"נ חופת הינומא עבדינן קודם קידושין, ולאחריה כלונסות, טלית, הביאה אל ביתו וייחוד וכו'. ואף אם תרצה לחוש שגם חופת הינומא תהיה בזמן המועיל – לאחר קידושין, מ"מ אחר נתינת הטבעת ניתן להסירה. והגם דנקטינן כדעת שו"ת הר"י בן הרא"ש (סוס"י צא) לגלות פני הכלה קודם קידושין, כדי שיראו העדים מי המתקדשת, וכן הביא המטה משה (דיני חו"כ אות ח) בשם הצדה לדרך, וכ"כ הרדב"ז (ח"ד סי' קנו), וכ"פ המבי"ט )ח"א סי' רכו-ז, וע"ע סי' שכח, שלא, וח"ב סי' קיט), ודלא כמש"כ בנו המהרי"ט (בחידושיו לקידושין פ"ב) הו"ד בפת"ש (סי' לא סק"ה), עיין במשוש חתן שם (אות כג) מש"כ בזה, הא ההינומא שקופה, וניתן לראות פני הכלה דרכה.