היתר נישואי קראי עם רבני

באה לפנינו קראית, ורוצה להתחתן עם יהודי רבני. והנהוג (וכך נכתב בנוהל הרה"ר סעיף 49) שעליהם לקבל "דברי חבירות", וסגי בזה. אלא שתוך כדי שיחה עימה, אמרה כי ההוראה אצלם בענין ייחוס הילד לענין יהדות הוא דרך האב ולא דרך האם (והביאה 'ראיה' לדבריה מאברהם אבינו שנשא את הגר, ובעז נשא את רות). ואף שציינה כי ב' הוריה יהודים, מ"מ דבר זה הביאני אל בית הספק, שמא במהלך הדורות 'נשאו' נכריות, והילדים נכנסו לתוך קהל הקראים.
והנה מרן היביע אומר (ח"ח אבהע"ז סי' יב, וחיזק דבריו בח"ט סי' לד אות ג) האריך בפתגמא דנא, וא"צ לכפול הדברים, לכן אסכם בקצרה את דבריו:
טעמי האוסרים (ומהם: הר"ש (הו"ד בב"י סי' ד, ובאורך במבי"ט ח"א סי' לח) והב"י הביא ראיה לדבריו. וכ"כ היש"ש (קידושין פ"ד סי' י), וכ"כ הרמ"א (שם סעי' לז), והלבוש (שם), והרא"ם (סי' נח וסי' צו) והרב זכריה אשכנזי (שם), והמבי"ט (ח"א סי' לז), ומהר"ש גביזון, ומהרש"ך (ח"ג סי' טו) במסקנתו, ובברכ"י (אבהע"ז סי' ד סקט"ז) כתב, ויש בידי תשובת מהר"ש הלוי הזקן כ"י, ותשובת חתנו מהר"א ששון כ"י, שהסכימו עם מהר"ש גאביזון, והר"ר צמח בתשו' כת"י, ובכנה"ג (סי' ד הגב"י אות כו), ובס' יד אהרן (סי' ד הגב"י סקכ"ד) בשם מהר"י טיטצאק. ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קנב), ועיין בנו"ב (אבהע"ז סי' ה), ובחכמת אדם (סי' קכד אות ג). וברוח חיים (פלאג'י אבהע"ז סי' קטו דף מו ע"ב בשם הג"ר רפאל יעקב הלוי), ובשד"ח (כללים מערכת ב' סי' לד אות טו, ואות כא). ובס' מפי אהרן (סי' כא) הביא שכ"כ הגט פשוט (סי' קכג סוף אות ז), והישועות יעקב (אבהע"ז סי' ד), והפני משה (ח"ג סי' א), ובזקן אהרן (סי' עא), ובכרם שלמה (אשכנזי אבהע"ז סי' ד הגה לז), ובנין ציון החדשות (סי' כג). וסיים באזהרה של בד"צ ירושלם ת"ו, בהסכמת הראש"ל יעקב שאול אלישר, ומוהר"ר יצחק אבואלעפיא מח"ס פני יצחק. ועיין בס' ימי יוסף (אבהע"ז ח"א סי' א) אף שדעתו להקל מ"מ חזר בו מחמת הסכמת רבני ירושלם הנ"ל. שו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבעה"ז סי' יז, ויו"ד סי' סג), שו"ת ישכיל עבדי (ח"ה חיור"ד סי' נא, וח"ז חאהע"ז סי' א), שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' מ), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סי' טז), הגרצ"פ פרנק (הו"ד בצי"א חי"ב סי' סו). פס"ד רבניים (כרך כא עמ' 62-71) הגר"ש שלוש הגר"ח הרצברג והגר"צ בן יעקב):
א. חשש ממזרות. 1) לפי שנשותיהם מקודשות להם בכסף ("ומי שישא אשה על מנהג הקראיין – היא אשת איש, לא תתגרש אלא בגט. וגירושי הקראיין – אינו גט כלל לפי דיננו, לפי שאינן מאמינים במנהגינו בגיטין וקידושין" (שו"ת הרמב"ם בלאו סי' שנא). "דילמא איקדשא חדא בכסף ושטר ולא חשו להנהו קידושי ואזלא ואנסיבא לאידך... וכי תימא וכיון דאמרינן לעיל דצדוקין פסולין לעדות מן התורה היכי חיישינן שמא אירע פיסול בנשואי אבותיהן מחמת גירושין או מחמת קידושין הא אין דבר שבערוה פחות משנים כשרים מיהא מדאורייתא וא"כ לית כאן קידושין ולא גירושין אלא כולהו הוו נולדים בזנות וליכא בהו פיסול ממזרות. ליתא, דהא אמרן לעיל דחיישינן דישראל איתרמי בקידושין או חברים שביניהם והוו נמי קדושי תורה... ואפשר נמי דצדוקין שלא הורגלו בגו ישראל ולא ידעי לעיקרי הדת ואינם מעיזים פניהם נגד חכמי הדור לא חשיבין מזידין כמו שכתב הרב ז"ל לענין הריגה מיד דאין ממהרין להורגן וא"כ הוו שוגגין ואיפשר דלא פסולי אלא מדרבנן וקידושין שנעשו בפניהם הוו קידושי תורה" (מבי"ט, מהר"ש גאביזון הו"ד בשו"ת מהרש"ך). או אותם שנישאו בדור הראשון לפני שנפרדו מהרבניים, או מפני שמא נתערבו בהם איש ואשתו מקהל הרבנים, ואח"כ נתגרשה בגט שלהם שהוא פסול מן התורה (רדב"ז)), או בביאה ("שאף על פי שכשנתקדשה לבעלה לא היה אלא בפסולי עדות דאורייתא מכל מקום כל העולם הם עדי ביאה אף על פי שלא ראו הביאה דומיא דדוד וכיון שהדבר כן ואנן סהדי דלשם אישות הוא בועל ולא לשם זנות בעלמא אם כן הוה ליה כאלו נתקדשה בפנינו בעדי ביאה" (הרא"ם). "וזהו היסוד לדעתי שאנו חוששין בקראים לממזרות, אף למאן דס"ל דחשיב כלא היו עדים לקידושין מפני שהם פסולין לעדות, דגרע אצלם מקידושי דערכאות שלא חיישי לדין תורה כלל, שלדבריהם סבורים שזהו דין תורה, וחייב ע"פ תורה, וממילא יש לחשוש אצלם לחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובזה גופא נתקדשו כדין תורה (תשו' והנהגות ח"א סי' תשסו)). או שנתערבו בהם איש ואשתו מאיתנו ("שאפי' אם נודה להרדב"ז שהמקדש בעדי הקראים אינן קידושין, עכ"ז יש לחוש להם, הן מפני הקראים הראשונים שנמשכו אחר צדוק ובייתוס, הן מפני איש ואשתו מקהל הרבנים שנתערבו בקראים, ונתגרשו בגט שלהם שהוא פסול מן התורה וכו'" (מהר"ש גאביזון בתשובה שהובאה בשו"ת מהריק"ש)). ומגרשין נשותיהם שלא כדת, ומשנין ממטבע שטבעו חכמים בגיטין (שו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תשצו), "לפי שאני ראיתי ועמדתי על חיבור דיניהם והביאו לי גט כתוב לגרש בו אשה וראיתי אותו שהוא פסול מה"ת ואחד מן הפיסולים שלו שהוא כתוב בלשון אני פב"פ פטרית ושבקית ותריכית ית פלונית ב"פ שהיתה אשתי מקדמת דנא וכו' ואיש לא ימחא בידה ודן די יהוי לה מנאי ותהיה מותרת לכל אדם וכל הגט היה כתוב שלא לנוכח ומספר לעדים מה שעשה וחתימי סהדי ומגרשה בו. ואני הוכחתי בתשובה אחרת (א"ה עיין תשובה אלף רצ"ג בחלק ד') שזה פסול מה"ת דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה משמע דספר הכורת יתן בידה ולא ספר הודאה והבאתי לזה ראיות מן התלמוד ומן הפוסקים ואצ"ל לר' מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר אלא אפילו לרבנן דאין כאן גט מן התורה ואם תרצה לעמוד על עקרן של דברים עיין באותה תשובה וכל הדברים שאינם נכרים מתוך הגט כיון שאינן בקיאין בטיב גיטין וקדושין יש לחוש להם כגון לשמה ושלא יהיה מחוסר מעשה ושיהיה מדעתו וכ"כ הר"ן וריב"ש ז"ל בתשובה שכל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין יש לחוש לכל הדברים שאינם נכרין בתוך הגט ואני ברור אצלי שהגט היה פסול מה"ת". ובשו"ת מבי"ט (ח"א סי' לז) "ואני אומר דלגבי צדוקים לאו מלתא זוטרתי היא שיהו בקיאים בכתיבה על דבר תלוש והזכרת שמות ונתינה בעדים כל שכן דאיכא מלי אחרינא טובא מדאוריתא בר מהני שלא יגרש אלא ברצונו ושיהיה דבר הכורת בינו ובינה שלא ישאר לו עליה שום רשו' ולשמה ולא יהא מחוסר מעשה אחר הכתיבה ושיתנהו לה בתורת גירושין ואי בציר חד מהני הגט בטל והוולד ודאי ממזר ואינהו ודאי לא בקיאי בכל הני ולא זהירי בהו כיון דלא כתיבי בהדיא באוריתא"), ונישאות לאחרים בחיי הבעלים, נמצאו הבנים ממזרים מאשת איש.
2) פסולי ערווה, אחר שלא מאמינים בדברי חז"ל מתירים את האסור ("ועוד איכא בהו חשש ממזרות אחר להתיר את הבת דאתייא מדרשת רז"ל אשר הם אינם מאמינים בה" (כפי אהרן)).
ב. התערבו בהם גויים (ובודאי אינם חוששין ג"כ לישא נשים נכריות. ולפחות לבעול גויות. ולהוליד מהן זרע מרעים, שולדה כמותה. וצריכין טבילה כגרים (שאילת יעב"ץ). אלא דהמנח"י כתב ע"ז, "דבריו המה נגד דעת רוב הפוסקים, שס"ל דיש בהם משום ממזרות כנ"ל. עוד אזל בתר איפכא, מכל דברי הפוסקים בזה, דאלו הפוסקים (אף אותם שצדדו להתיר אותם בקהל, שבנו רק יסודם על רובא וס"ס ועדים פסולים) ס"ל דהצדוקים (שהמה הקראים שבזה"ז) דינם כמו הכותים קודם שגזרו עליהם, שיהיו כגוים לכל דבריהם. ואלו לפי שיטת היעב"ץ, הוו עוד גריעי מכותים אחרי שגזרו עליהם, שיהיו כגוים לכל דבריהם... ועל כן דברי היעב"ץ בזה צ"ע, וממילא גם הצדוד שלנו בריפורם, על יסוד דברי היעב"ץ, אין לו חיזוק. אמנם אף שאין למידין מדברי היעב"ץ לקולא, אבל מ"מ בודאי צדקו דבריו, דכיון דנשאו נשים נכריות, ע"כ יש לדונם כגוים, להצריכם גירות מדינא, וגם מדין מומר ממנהגא. א"כ כמו כן בנדון דידן, דנודע דהרבה מהם נשאו נשים נכריות, ואף שיש שקראו עליהם שם גרות, אבל נודע דהגרות לא נעשה כדת, ממילא גם המה עדיין יש להם דין גוים, וא"כ אף אם ימצא איזה צידוד בנד"ד, בנוגע לבוא לקהל, מ"מ בודאי בעי גרות") או שפחה (ורואה אני שכל הגדולים שכתבו בחשש פסול הצדוקים לא באו עליהם לחשש פסול עבדות, לא ידעתי למה, כי האמת יותר הייתי חושש להם מחשש עבדות, כי בלי ספק אינם נזהרים מביאת שפחה, ולכן היה מקום לחוש לזה החשש יותר מחששא אחרת (מהרש"ך)).
ג. קבלו גרים שלא כהלכה ("כן יש חשש מבוסס לחושבם עכ"פ גם לספק נכרים, כי הרי מקבלים גרים שלא עפ"י דיני התורה ומתערבים עמהם. ונודע לי ממקור מוסמך ביותר כי אמנם הגאון הגר"ח מבריסק ז"ל הגדיר את הקראים (בישיבת אסיפת רבנים גדולה שדנה בקשר לכך) בגדר של ספק ממזרים, וגם של ספק גוים מכיון שמקבלים גרים וגירות, ונשארים כמובן בגיותם, ומתערבים בהם" (צי"א). וכ"כ בס' עמק ברכה החדש (עמוד קד) בשם הגר"ח סולובייצ'יק גאב"ד בריסק).
ד. נמנו וגמרו שהצדוקים בזמן הזה כמו הכותים באותו זמן (מתני' (קידושין עד.) "ואלו הן הספיקות שתוקי אסופי וכותי". ובגמ' (עה:) "ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מן הבחירים שבעם ואלא מפני מה אסרום מפני שהיו מייבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, ממזר מאחותו וממזר מאשת אח נתערבו בהן... מעשה שהיה כך היה. ורבא אמר, עבד ושפחה נתערבו בהן... מעשה שהיה כך היה". ומכאן הביא ראיה הב"י לר"ש מוכח דס"ל דדינם ככותי. וכ"כ בשו"ת הרא"ם (סי' נח) בשם רבי ישעיה מישיני, "קיימא לן בגמרא דצדוקי בזמן הזה ככותי באותו זמן טרם שיגזרו עליהם". וכ"כ הרא"ם עצמו, "הרי לך בהדיא שהכותיים כגויים הם בכלל הספקות, ושהספקות אסורים כרבי אלעזר... ובזמן הזה שהכותיים כגויים לכל דבריהם – אנו למדים מהם לצדוקים, שהצדוקים בזמן הזה כמו הכותיים באותו זמן קודם שיגזרו עליהם שיהיו כגויים לכל דבריהם, עד כאן לשונו. וכאשר תשים פרקיו זה על זה, תתבאר לך שאלתך בתכלית השלמות, ולא ישאר שם ספק כלל רק למי שירצה לעוות שכלו ולהנהיגו אחרי ההזיות אשר לא יועילו". וכתב המבי"ט, "כתב הרב ז"ל הלכות עבדים פ"ו ובזמן הזה שהכותיים כגוים לכל דבריהם אנו למדין מהן לצדוקין שהצדוקים בזמן הזה כמו כותי באותו הזמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם ע"כ". וכ"מ מדברי הגר"א שכתב, "והוא הדין לצדוקי, כמש"כ הרמב"ם ושו"ע יור"ד סי' רס"ז". ובשאילת יעב"ץ כתב, "כי בעיני הם נחשבים גוים גמורים, וכענין שאמרו ספ"ק דיבמות לא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים". ובס' מפי אהרן כתב, "ולכן אסרום רז"ל איסור עולם כודאי ממזרים, משום מעלה עשו ביוחסין". והוסיף שם בשם ס' מעין גנים, "כללו של דבר גרועים הם מכת הקראים אשר כבר הרחיקו אותם בני ישראל מחבל נחלת ה' עד ששבו לאומה בפני עצמה כיתר הגוים אשר המה רחוקים מגבול הקדש". ובשד"ח כתב, "ואם זכרוני אינו מכזיב, נהירנא כד הוינא טליא, בהיותי בעיר מולדתי עיר קדשינו ציון היא ירושלים תובב"א, שמעה אזני מפום רבנן, הוה עובדא שהחכם הגדול שבהם בקש מחכמי ישראל ובראשם הגאון מ"ס המלך (מוהר"ר משה סוזין) שיקבלוהו לדת רבותינו הקדושים, והבטיח להקדיש כל נכסיו (כי היה רכושו רב) לכוללות עיר הקדש, ולא נתנו אזן קשבת לבקשתו. אף גם זאת זכורני, כי בילדותי שמעתי או אולי ראיתי באיזה ספר, מעשה שהיה בשנים קדמוניות, שנתוועדו חכמי ישראל לבקשת נכבד אחד מהקראים להסתפח בנחלת עבדי ה', לקבל תורה שבעל פה. ואחר שנשאו ונתנו בדבר, היתה חתימת דבריהם בלשון צחות: 'הקראי"ן אינן מתאחי"ן לעולם'. ובס' סדר הדורות כתב, שבקשו הקראים מהרב המחבר ספר שבעת עינים שישתדל להכשירם ולהביאם בדעת חכמי הגמרא. והפליג לעשות ולא עלתה בידו, כי לא הסכימו חכמי ישראל". ובמשפטי עוזיאל כתב, "כי אין אנו רשאים להכריע בדבר שנתקבל בכל ישראל. מאז פרשה עדה זאת ממנו ועד היום לא ראינו ולא שמענו שעשו מעשה להתיר גרותה של כתה זאת ולהכניסה בקהלת ישראל... עובדא זאת שכל מקום וזמן שעמדה שאלה זאת בבית המדרש נפסקה הלכה בכוון אחד, הוראה אחת, גם בלשון אחת, להרחיק את הקראים מקהל ישראל ולא לגיירם, זו היא עדות נאמנה כי דעה זאת נתקבלה ונשתרשה באומה וזו היא בגדר הלכות קבועות שעליהם אמרו: הזהרו בהן שהן הלכות קבועות (ב"ב ז:) כלומר שאין להרהר ולא להתוכח על מקורן ונמוקן אלא הן מקובלות להלכות שלא תפול עליהן מחלוקת. ויש להסביר הלכה זאת מטעם זה: שהקראים גרועים ממומר אפילו להכעיס שהוא חוטא לעצמו מפני שדעתו משובשת, אבל אינו מחטיא את אחרים אבל כת זאת משעת הוויתה התכוונה להפר בריתם של ישראל עם אביהם שבשמים, וכמו שכן נאמר: כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ודרשו רז"ל: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על פי תורה שבע"פ (גיטין ס:) ואם חלילה היתה מתקיימת מחשבתם היו גורמים כליה לעם ישראל שכל קיומו נובע ממקור מים חיים זאת תורה שבע"פ, לפיכך נלחמו בכל מאמציהם רבותינו הקדמונים ז"ל ויצאו נגדם באף ובחימה עזה להפר עצתם ולבטל מזימתם ונאלצו להחרימם ולהבדילם מקהל ישראל לעולמים וסמכו על מה שנאמר בתורה: והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. לפיכך אין לנו רשות לבטל הוראתם הנמרצה בשום אופן ובכל עת ובכל זמן, ולא עוד אלא שגם אם ימצאו יחידים או רבים שיורו להתיר קבלת קראים לקהל ישראל אין שומעים להם וכדאמרינן: אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל (יבמות קב.) וזהו בנין אב לכל התורה שכל הלכה שנתקבלה בעם ונהגו כמותה אין כל בית דין יכולים לשנות, ואם עשו כן אין שומעים להם. ובנדון דידן הלא ראינו שלא אסתייעא מילתא להתיר וגם אלה שהתירו לא עמדו בהיתרם מפני התנגדות עצומה של רבנים שבדורם, וזו היא הוכחה ברורה שמן השמים הסכימו על ידם בהלכה זאת, לפיכך אין אנו רשאים להורות היתר ולחבר קרעים שאינם מתאחים. ואין לזוז מפסק רמ"א ז"ל: הקראים אסור להתחתן בהם, וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור". ובצי"א כתב, "ומכפילות לשונו של הרמ"א אנו למדים דס"ל ד"א רק שאסור להתחתן בהם מפני שהם ספק ממזרים אלא גם אין מקבלים אותם אם רוצים לחזור אפילו לו לשם התערבות בקרב קהלנו בלבד להחשב כאחד מאתנו ולא לשם חיתון, והיינו משום גזירה שמא בתוך זה יטמעו בקרבנו ויבואו בסופו של דבר להתחתן אתנו ואתם... יוצא לפי"ז כי יש לנו גם גילוי מפורש מהרמב"ם והב"י שדעתם ג"כ לאסור החיתון עם הקראים דומיא דדין כותים דזמן הקדום קודם שגזרו עליהם להיותם כעכו"ם גמורים". וסיים, "דגם משמיא הוא דאסכימו עם מערכת להקת הפוסקים הגדולה להיות כיתה זאת מובדלת לרעה מקרב בית ישראל, ולשמש לראוה לאות ולמופת בחריצת גזר דינה להיות נדונת לכליה ע"י גסיסה ממושכת על פני מרחבי דורות, ומן השמים נלחמו הכוכבים במסילותם במיוחד לימין מרבנן ורבנן מרי דארעא קדישא מכמה דורות, שנאבקו בכל תוקף ועוז נגד כל פרצה ובקיע שהתחילה להראות בחומת - מגן זאת, וגם יכול יוכלו ועשו והצליחו לעמוד בפרץ בכח מעשיהם. ועלינו איפוא ללכת בעקבותיהם ולהתוות לנו קו ברור והחלטי לאסור את הקראים מלבוא בקהל עדת ה'". ועיין בתחומין (חי"ט) תשו' הגר"א שרמן).
ה. לא ישא בתו מפני שהוא שרץ ובנותיהן שקץ ועליהם הכתוב אומר 'ארור שוכב עם כל בהמה', כ"ש על אלו שפירשו לגמרי מן התורה מנדין על המדבק בהם ("דודאי אסור להתחתן עם מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, כי מי שנותן בתו לצדוקי, הרי הוא כאלו דוחה אותה בידים, ונותן בה שני טעמים: אחד שהיא נוחה להתפתות. ותו, שהיא עוברת תמיד א'לפני עור לא תתן מכשול'... האידנא אנו רואים שאינן טובלות כלל נמצאו נדות מן התורה ואינם טובלות אפי' מדרבנן, א"כ אסור מן התורה לישא אשה צדוקית... וכבר כתבתי שאסור להתחתן בהם מן התורה, כי מי שכופר בתורה שבעל פה – חייב מיתה בידי אדם, איך יהיה מותר לקחת את מי שמחוייבת מיתה... וכל מי שיאמר שאינם בועלי נדות לא תשמע לו" (רדב"ז). וכ"כ הר"ש הו"ד בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' לח). "דאטו מותר להתחתן בקראים בעודם מחזיקים במנהגם הגרוע. הלא האיסור מבואר בתשובת ר"ב אשכנזי סימן ג', שאף בלא חשש ממזרות – אסור לידבק בהם" (נו"ב)).
ו. ועכ"פ ודאי אסורה על כהן משום חשש חללות ("אבל לינשא לכהנים לבי נוקפי משום חשש חללות וכן הודה החכם המשיג שהנגיד ר' נתן ז"ל הכהן לא רצה לקחת אשה מאותם משפחות ויפה עשה לדעתי שהרי אעפ"י שאין לחוש לממזרות וכדכתיבנא יש לחוש לחללות שהרי אין מיבמין אשת האח ולא חולצין וקי"ל יבמה שבא עליה זר עשאה זונה וכהן הבא על הזונה הולד חלל אם לא שתאמר שאין זו אשת אח כיון שקדושיה בעדים פסולים וכן הגיורת והמשוחררת הרי זו זונה ואסורה לכהן ואינהו לא דרשי קרא אלא כפשוטו זונה המופקרת היא האסורה לדעתם וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאפי' נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד היא זונה האמורה בתורה ודעת הרב ז"ל דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא. ואפי' שתאמר שהכהנים שלהם נזהרים מגיורת ומשוחררת בפחות ג' אינם נזהרים דהא רשב"י הכי ס"ל דפחות מבת ג' לא הוה זונה. וכן אינם נזהרים מן השבויה דהא מדרבנן היא ולא משניות מדברי סופרים וכמה חששות כאלו יש לחוש לפיכך יפה עשה שלא נשא מהם" (רדב"ז), "כל המשתדל בחבורם מחלל זרע אהרן" (רי"מ בשו"ת הרא"ם). וכ"כ כנה"ג (הגה"ט אות ב)).
ולא יועיל קבלת חבירות, אחר שבזה לא יתוקן חשש הממזרות ("ואני שמעתי, שחכם גדול בארץ ישראל רצה להתיר את הקראים, ונקצרה לו השעה מן השמים, והלך לעולמו, ולא נשא פנים לתורה, ברוך המקום" (יש"ש). "ומאן דסבר לית בהו ספק ממזרות ומותרין לבא בקהל קשיא ליה דאי הכי אפילו לא חזרו בתשובה נמי מותרים כיון דלית בהו ספק ממזרות דאי משום שם רשעים הא איכא בישראל נמי כמה רשעים ומזידין בעבירות חמורות מן התורה ולא אסירי לבא בקהל אלא ודאי כיון דלא אסירי כשלא חזרו בתשובה אלא משום ספק ממזרות תו לא פקע מיניהו אף על גב דהדרי בתשובה... אבל לענין אי פסילי משום ספק ממזרות מאי אהני להו אי חזרו בהן הא רמיא להו טונא אכתפיהו לעולם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמו שוודאי ממזר אסור לעולם כדכתיב גם דור עשירי וכו' הכי נמי ספק ממזר מדרבנן אסור לעולם" (המבי"ט). "כי מנעורי מיום שעמדתי על דעתי שמעתי על הקראים שבזמנינו קלא דלא פסיק כאילו קל משמיא נפל שיש לחוש להם חשש ממזרות גמרתי שלא להיות נמנה עם המתירין לבא בקהל כי אם לאסרם" (מהרש"ך). "והנה ידוע מפורסם שפשט איסור זה בכל ישראל, ולא ראינו ולא שמענו מעולם שיש מנהג באיזה מקומן להתיר החיתון עם הקראים בשום אופן כלל... ומדחזינן שהמנהג בכל תפוצות ישראל לאסור, ואפי' ההמצאה שהמציאו איזה רבנים להתיר – לא ישרה בעיני שאר הרבנים ז"ל כמ"ש הרב יד אהרן שם. וכן המנהג לאסור בכל אופן... ואין להתעקש ולומר, שטעם המנהג לאסור החיתון של הקראים הוא משום שאם היינו מתירין להתחתן עמנו, היו כלם מתחתנים ומתערבים עמנו, והיו חוזרים כמה וכמה מהאנשים מבנ"י להיות כמוהם בטעותם שלא להאמין בדברי רז"ל, וחששו לאיבוד נפשות מישראל. הא ליתא, דאי הכי היה להם להתיר כשרוצה אחד מהם לחזור לדת יהודית, ואחר שראה שחזר בו מלב ומנפש, היה להם להתירו בבת ישראל, כיון דליכא שום חשש. ואנן קחזינן שאסרו לקבלם כמ"ש מור"ם וכמ"ש לעיל, וכן המנהג פשוט שלא לקבל אותם בשום אופן. מזה מוכח שאין טעם המנהג משום חשש איבוד נפשות מישראל, כי אם משום חשש ממזרות, שהוא איסור ממשמש ובא עד סוף כל הדורות. וחששו שמא ברוב הזמן ישתכח הדבר, שאלו באו ונולדו מזרע פסול של הקראים, ומי שירצה לחוש – לא יוכל להזהר, משום שלא נודע לו חשש האיסור שהיו בדורות הקודמים לו כמה שנים" (רוח חיים פלאג'י). וראיתי שהביאו בשם הגר"א שינפלד (ס' שורת הדין כרך ח' עמ' רלה) שכתב חילוק בין האם לאב וז"ל, "אולם לאחר העיון נראה שיש הבדל רב בין המקרים, בנדון שהובא לפניהם המדובר היה בבת לאם יהודיה ולאב קראי, לא היה כלל ספק ביהדותה של האם, ולכן השאלה היתה האם בכח ספיקו של האב להרע את חזקת היהדות והכשרות של הבת שבאים מכח אמה. ועוד, שאם תיפסל הבת – לא תוכל להינשא לעולם, שהרי היא יהודיה בודאי מכח אמה" (ולי הדברים צ"ע, בכל בת ספק ממזר מצד האב נימא 'שאין בכח ספיקו של האב להרע חזקת כשרות מצד האם'. ובכל ספק ממזר נימא 'שאם תיפסל לא תוכל להינשא לעולם', ולא אמרינן הכי. אלא דעתה ראיתי דהן דברי הגר"א בקשי דורון בשו"ת בנין אב (ח"ד סי' עא), ושם כתב חילוק זה כדי להוציאה מכת הקראים – למאן דס"ל שגזרו עליהם להיות דינם ככותים, ולהכניסה 'רק' בספק ממזרות, ובזה ניתן לדון ולהקל בהצטרף כמה ספיקות, עיי"ש)).
ויש מהמחמירים שכתבו עצה, לישא שפחה המשוחררת על תנאי ("ושמעתי שבקושי נמנו להתיר באופן אחד שהמציא הרב כמוהר"ר ברוך ברזילי ז"ל, והוא שישראל ישחרר שפחה ע"מ שתנשא לכשר, והקראי נושא אותה ממה נפשך, שאם הוא כשר – הרי היא משוחררת. ואם הוא ממזר – בטל השחרור מעיקרא" (כנה"ג). וכתב הברכ"י, "ומורינו הר' מהר"א יצחקי בספר זרע אברהם י"ד סי' ז"ך, הסכים בהוראה זו, ובדף קי"ד כתב ששמע מהרב החסיד מר אביו, שרבני קושטנדינה הסכימו להתיר עם מהר"ר ברוך ברזילי, ועשו מעשה. אך חילק, שהוראת מהר"ב הנז' היא דאיש ישראל ישחרר שפחתו וכו'. ושניא ממ"ש הרב פ"מ דהמשחרר הוא הצדוקי". ובס' יד אהרן כתב שהיא תקנה קדומה מפי הרמ"ע מפאנו. אך הוסיף שבס' פני משה פקפק עליה מטעם ברירה (עיי"ש שהעדיף שיעבור איסורא זוטא דשפחה ולא לעשות כתנאי הזה דנפיק מיניהו חורבא). וכן הביא בס' מפי אהרן שכ"כ בס' חנן אלקים (דקכ"ב סע"ב) בשם מהרב"ב), או ע"י גיור האשה ("נ"ל שאין לדחות האשה הזאת וזה בנה אשר החיה זרע איש יהודי, מאחר שנראה מדעתה שלבה נכון עם בעלה התלמודי. ונאמנה את אל רוחה לשמור תורה שבע"פ. לפיכך ידי שמים יצא את כולם. יטבילוה טבילה הגונה וע"פ ב"ד כדין הגיורת (וגם מדין מומרת בעלת תשובה. צריכה טבילה. ממנהגן של ישראל) ולקבל עליה עול מצות כמשפט חז"ל בגיורת. ודברי חברות ודת יהדות. ולהביאה באלה ובשבועה לשמור פתחי נדותה. וטהרת טבילתה וצניעותה, והכשר כליה ומאכליה ככל משפט דת יהודית ודת משה וישראל הנאמנים לה' ע"פ התורה אשר יורוה הרבנים התלמודים. מאחר שהורגלה זו מנעוריה במנהגי הקראים המתועבים, החושבים עצמם ישראלים כשרים, צריך להחמיר עליה יותר מגיורת דעלמא, ואשבועה מהימנא. כמ"ש בס"ד בספר שבירת לה"א. בכן תשב תחת בעלה היא ובנה ככל זרע ישראל הכשרים ודינם כגרים. זוהי דעתי הקלה אם יסכימו עמי חבירי בעלי הוראה" (יעב"ץ). "ומיהו לפ"ז נראה שקלקלתם תקנתם, שיש לקראים תקנה על ידי גיור, ואז יש לכל אחד שיתגייר ספק ספיקא להיתר, שמא גוי ונתגייר הוא, ואת"ל ישראל, שמא ישראל כשר הוא" (יבי"א). "והשורש להתיר במקרה שלפנינו הינו שכבר העיר הגר"ח מבריסק זצ"ל שהקראים קיבלו גרים, ולדידן לא חלה גירותם והרי הם כעכו"ם, ואם כן לכאורה יש להתיר מס"ס, ספק עכו"ם ספק קראי, ואפילו הוא קראי, ספק ממזר ספק כשר. ומיהו בסתם קראים, החשש שנתערבו בהם עכו"ם אינו מבוסס ליהוי ספק גמור ולהצטרף לספק ספיקא, ואסרם הרמ"א, אבל על קבוצה זו של קראים מרוסיה שמענו ששורשם מעכו"ם, וחזי לאיצטרופי ליהוי עכ"פ כספק, וא"כ בנידון דידן, ספק עכו"ם הוא ספק גמור, ויש כאן ס"ס להתיר... רק ראוי לו לקבל גירות כדי לצאת מכל פקפוק" (תשו' והנהגות ח"ה סי' שכח). אלא דזה יכון רק אם מצרפינן כספק שהתערבו בהם גוים, עיין בס' מפי אהרן שהביא בשם בס מקראי קדש (דף ע' ע"ב) שכתב, בזה"ל "ע"ע הקראים אין להם תקנה להתגייר, שהם ספק ממזרים, שמקדשין בדיני ישראל ומגרשיו בדיניהם בלא גט").

טעם המתירים (ומהם: הרדב"ז (ח"א סי' עג, ח"ב סי' תשצו, ח"ד סי' ריט), ודייק כן מתשו' רב האיי גאון, ומתשו' רב משה גאון, ומתשו' הרמב"ם, והביא שכ"כ בס' כפתור ופרח (וסיים, מעשה שאירע סוף מחזור רס"ז מקהל גדול מהם שנתייהדו ביום אחד במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם נר"ו. וכתב הרדב"ז, "וזה הנגיד רבינו אברהם נראה לי שהוא בנו של הרמב"ם ז"ל ולא חשש וקבלם". "ועוד היום ידועות המשפחות ההם במצרים מהם כהנים וישראלים מיוחסים ולא היה אדם שפצה פה עליהם אדרבה נתחתנו בגדולי קהלות מצרים הרבנים"). וכן הסכימו: מהר"י בי רב, מהר"ש בן חביב (הלוי חקאן). וכ"כ בשו"ת הרב בצלאל אשכנזי (סי' מג, נראה שזו העתקה מתשו' הרדב"ז רבו), ומהריק"ש (אהלי יעקב סי' לג, ובערך לחם סי' רסח), ס' בשמים ראש (סי' רכ) בשם מה"ר ברוך ממגענצא (ואעפ"כ סיים הר"ר אהרן הלוי שם: דלא יהבינא ליה ברתא), וכ"כ שם בכסא דהרסנא, ובס' דרכי נעם (אבהע"ז סי' נט), תפארת ישראל (סוף סדר נשים, הו"ד בס' מפי אהרן), ובס' פני יצחק (ח"ו, הו"ד בס' מפי אהרן סי' כא), תעלומות לב (ח"ד סי' ז) עיי"ש שסכם האוסרים והמתירים, שו"ת היכל יצחק (אבהע"ז א סי' יג), שו"ת יביע אומר (ח"ח אבהע"ז סי' יב, ח"ט סי' לד), שו"ת שמע שלמה (ח"ה סי' ז))
א. אין ממזרות.
1. אחר וקידושיהם לאו קידושין ("אמר דוד לא עלה ע"ד הרב (הר"ש) לומר שקידושיהן קדושין בעדים שלהם ח"ו אלא מה שבזמנו או במקומו לא היו נמצאים אלא מעט מזעיר אחד מעיר ושנים ממשפחה וכל קידושיהן היו בעדי ישראל אבל הגירושין אעפ"י שהיה בעדי ישראל לא היה הגט כתיקון רז"ל ולכן גזר עליהם שהם ממזרין ומאותם לא באו בארצות הללו כי חקרו אחריהם עד אשר השמידום וכ"כ כהר"ר אברהם זכות ז"ל הלכך בזה"ז ובמקום הזה שיש מהם קהל גדול ולהם סופרים ועדים ואינם עושין קדושיהן וגטיהן אלא ע"פ עדיהם הדבר ברור אצלי שאין קדושיהן קדושין והבא על אחת מנשותיהן אינו כבא על אשת איש ולפיכך אינם ממזרים לדעתי כאשר אני עתיד לבאר בע"ה ואם יסכימו לשוב בתשובה אני מקבלם" (רדב"ז). "ולפי המבואר בספרי הפוסקים ז"ל, אין מציאותם שם משוה אותה א"א גמורה. כי הם הקראין מיחדים עדים שלהם, ואחד המיוחד שבהם הוא החכם שלהם המסדר הקידושין, והוא בכבודו ובעצמו הוא מפסולי העדות. וגם כי אינו ניתן לה דבר, ואינו אומר לשון המועיל, וגם כי לפעמים הכלה היא לפני ולפנים, ואין רואה אותה אלא החתן וקרוביה והמסדר הקידושין, וכל המזומנים עומדים מבחוץ... גם אם יהיו העדים כשרים, אכתי איכא כמה ענינים הצריכים לקיום הקידושין. דהיינו, שתהיה הנתינה קודם מתן מעות, ושיאמר לה לשון המועיל, ושלא יתיחדו גם כן עדים פסולים וכיוצא. ואפשר לומר שבדקדוק כתב 'בדיני ישראל', ולא כתב 'בעדי ישראל'. כי לא יספיק היות שם עדי ישראל לבד, אלא צריך שיהיו כל עניני הקידושין נעשים כפי דת משה וישראל – כדי להחשיב אותה א"א גמורה, וכמדובר" (תעלומות לב)) כי מקדשים בלשון לא מועיל (וכתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשצו, ועיין ח"ד סי' ריט) כי לא היה בקי בהם כמוני שאני דר ביניהם ונושא ונותן עם הדיין שלהם בכל יום כי הם לא דברו אלא כפי משמעות סוגיות התלמוד... "וראיתי נוסח הנשואין והקדושין שלהם שכותב לה הכתובה כפי הנוסח שלהם ואח"כ יעמדו החתן והכלה נגד ההיכל ותעמוד הכלה משמאל החתן ואז יקרא אחד מהבחורים זה השטר. ביום פלוני וכו' בא פלוני לפני הזקנים עדת הקראין ויאמר אליהם היו עלי עדים וכו' ועוד רצו והתנו שניהם במבחר לבם בברית הר סיני ובחוקי הר חורב לשמור את מועדי ה' המקודשים בראיית הירח ובמציאת האביב בארץ ישראל הקדושה אם ידם משגת במציאתו וכו' ויחתמו בו עדים ראויים ואח"כ יתנהו החתן ביד הכלה עם טבעת או עם דבר אחר ויאמר להם המברך אם היא בתולה וארשתיך לי לעולם וגו' כל זה הוא נוסח אהרן אשר כתב להם סדור תפלות ונוסח ברכות. הא למדת שאין מקדשין אלא בעדים שלהם וכותבים על עצמם שכפרו בתורה שבע"פ שאמרו אשר תקראו אתם אל תקרי אותם אלא אתם אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מוטעים וכו' ועוד שאין המקדש אומר הרי את מאורשת לי אלא המברך קורא לפניהם זה הפסוק וארשתיך לי. ואפי' תאמר שזהו הוא כמו הרי את מאורשת לי ואעפ"י שאחר אמרו מ"מ הוה ליה נתן ואח"כ אמר דאינה מקודשת. ואף על גב דקי"ל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה בשתיקה מקודשת הא ניחא היכא דהיה מדבר עמה אבל היכא דלא היה מדבר עמה מאי איכא למימר וכיון שהנוסח שלהם ככה איכא למיחש ומכל מקום עיקר הטעם הוא מפני שעדיהן פסולין" (רדב"ז). "ומעיד אני לפני בורא עולם, ששלחתי שנים אנשים מבני בריתנו כשרים והגונים ולומדי תורה, וצויתים להכנס לשם כלאחר יד, להיות שבעלי החופה הקראים אהוביהם, ולא ירגישו על מה הם באים, והעידו שלא אמרו שום לשון קידושין כלל, אלא נתן החתן הכתובה ביד הכלה, וא"ל הרי כתובתך בידך, ולא אמר עוד. אלא העומדים שם אמרו פסוקי ברכה לברכם. וראיתי ג"כ כתובותיהם ואין בהם לשון קידושין כלל, באופן שאין בהם חשש קידושין. ואפי' היו מקדשין כדת וכהלכה, כבר נתבאר דלכ"ע הקראים פסולי עדות הם, והקידושין הניתנים בפניהם כמאן דליתנהו דמי (מהריק"ש). אלא שבשו"ת מהרש"ך כתב השואל, "ומעידים הרבנים שנמצאו שם בעת שמקדשין הקראין שאומרים הרי את מקודשת לי כדת משה וכהלכה"). ובעדים פסולים ("באתרין שלא יכנסו רבנים לא בחופתם ולא בשמחתם ומתרחקין מהם כהתרחק מן האפעה ואני מיום היותי לא ראיתי אחד מהרבנים שיכנס בבית חופתם אלא הכל מהם הסופר והעדים אלא כוונת הרב ז"ל בזמן שהעדים שלנו אז קדושיהן קדושין אבל בעדים שלהם זו היא תקנתם כי כפי קדושיהן הם גיטיהן וגם הרב ז"ל לא יחלוק בזה כלל... כללא דמלתא: לא ראיתי שיש לחוש לקדושין בעדיהן, ואין חשש אלא מפני הראשונים, או מפני שמא נתערבו בהם איש ואשתו מקהל הרבנים ואח"כ נתגרשה בגט שלהם שהוא פסול מן התורה. וכבר כתבתי שזו חששא רחוקה, ולא הייתי חושש לה. והסכמתי עם החכם בעל הקונדרוס, ואמרתי כי גם הרב בעל השאלה מודה בזה, ומה שעשה אותם ממזרים, לפי שבאותו זמן היו מקדשים בעדים שלנו. וא"ת שמא נתערבו בהם, הא כתבנו לעיל דאיכא כמה ספיקי..." (רדב"ז). "ומה שכתב הרמב"ם ז"ל, 'ומי שישא אשה על מנהג הקראיין הרי היא אשת איש', לא שנתקדשה בעדים שלהם, דא"כ קשיא מדידיה אדידיה, אלא שנתקדשה בעדים שלנו – על מנהג הקראיין" (רדב"ז). "ואמינא ולא מסתפינא שאפילו אם נאמר שאלו הקראים שבזמנינו זה יהיו כאנוסים, יען כי אבותיהם ואבות אבותיהם גדלום על אותו הדת, וחושבים שעושים טובה, והרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים, אפילו הכי אין ראוי להכשירם לעדות, כיון דסוף סוף עוברים על כמה עבירות לפי דת האמת. דאטו תינוק שנשבה לבין הגויים ואוחז בדת הגויים יען כי נתגדל ביניהם, יעלה על הדעת שנכשירהו לעדות כיון שאינו עושה מעשה ישראל הכשרים, אעפ"י שהוא בא מזרע ישראל הכשרים, דבר זה לא יעלה על לב לעולם. וכ"ש אלו הצדוקים שבאים משורש פורה ראש ולענה, שאין להכשירם לעדות אעפ"י שיהיו כאנוסים וחושבים לעשות טוב מה טעם יש להכשירם. נהי דאין להורגם כאותם הצדוקים והביתוסים שהתחילו בעבירה. באופן שרואה אני בעניי וקוצר דעתי שאלו הקראים שבזמנינו תורת ישראל יש להם, ומ"מ הם פסולים לעדות" (מהרש"ך). מ"מ לענין פסול לעדות, גם הם פסולים. דנהי דלא גרע מעכו"ם, אבל לא עדיף מעכו"ם לענין עדות. דעכ"פ אינו בכלל ישראל לעדות, דאנוס אינו כמאן דעבד, ולכן כמו שעכו"ם פסול לעדות, כמו"כ פסולין בני הכופרים" (אג"מ)). וביאתם ע"ד קידושין ראשונים היא ("דודאי חדוש גדול הוא לומר שהמיחד לו אשה ולא ראינוה שנתקדשה לו לא בכסף ולא בביאה, ואפילו עדי יחוד לביאה ליכא, שהבא עליה יהא חייב חנק כדין הבא על אשת איש, מטעם שכיון שהיה באישות עמו, ואנן סהדי דלשם אישות הוא בועל, הו"ל כאילו נתקדשה בעדי ביאה, בלי ספק היא סברא זרה עד מאד" (מהרש"ך)), ולפיכך לא הויא אשת איש ולא צריכה גט ("כבר נשאלתי על זה פעמים אחרות והעלתי, שהם מותרים לבוא בקהל אם היו כמונו. והטעם שכל הקידושין שלהם הם בעדים פסולים מן התורה, ואין כאן קדושין כלל. והבא על אחד מנשותיהם, אינו כבא על אשת איש. הילכך אעפ"י שאין גיטן גט, אין כאן חשש ממזרות, שהרי אין אישות שלהם אישות אלא כזנות בעלמא. עוד העליתי שם דלא חיישינן לצדוק ובייתוס הראשונים, שמא נשואים היו בעדים כשרים וא' מהם גירש בגט פסול, או שמא א' מהרבנים נהפכו איש ואשתו למינות וגירש את אשתו בגט שלהם שאינו גט. חדא, דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן. ותו, דאיכא כמה ספיקי. דאת"ל שהיו נשואים שמא לא גירש אחד מהם את אשתו ואת"ל גירש שמא בעדים כשרים ובגט כשר גירש שעדיין באותו הדור לא פקרו לגמרי ולא העמידו ב"ד. ואת"ל בגט פסול ועדים פסולים גירש שמא אותה מגורשת לא נשאת לאחר. ואת"ל נשאת לאחר שמא לא ילדה. ואת"ל ילדה דילמא סריס או אילונית ילדה. ואת"ל ראוי להוליד ילדה שמא מתו בעודם קטנים. ואת"ל הגיעו להיות להם בנים כל א' מהנמצאים עתה יכול לומר איני מהם הילכך כל א' מהם מותר לבוא בקהל. ואעפ"י שכתב רבינו שמשו' ז"ל שהם ממזרים דוקא באותם שקדושיהם בעדים שלנו וגיטן אינו גט אבל באלו שבמצרים שאינם מקדישין אלא בעידיהם אין כאן קידושין שהם פסולי עדות מן התורה וכתבתי שם באותה תשובה שאם יסכימו עמי חבירי אני מתירם שוב העידו לפני שהר"ר יעקב בירב ז"ל היה מתיר. וגם כהר"ר שמואל הלוי היה מתיר והפריז על המדה כאשר כתבתי באותה תשובה באורך: שוב ראיתי תשובה להרמב"ם ז"ל דמשמע מינה דפשוט היה לו שמותרים לבא בקהל אפילו בעודם קראיין... משמע דדבר זה פשוט היה להם שמותרת להנשא לו בעודו קראיים, וכ"ש לאחר שקבל עליו דברי חבירות. ומעתה מה שכתב הרב בתשובה אחרת שמותר למול את בניהם דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא. וכן כתב משם רבי האיי גאון ז"ל ... אלא ודאי נפיק מיניה זרעא מעליא ויהיה מותר לבא בקהל. כללא דמלתא: הם פסולי עדות, וקידושיהם בפני עידיהם אינן קדושין, ולפיכך אין בהם חשש ממזרות ומותרין לבא בקהל. וכן היה מעשה בסוף מחזור רס"ז שחזרו קהל גדול מהקראיין לדת האמת במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם החסיד ז"ל וקרוב הוא שהיה בנו של הר"ם במז"ל. ועוד היום משפחות ההם ידועות במצרים מהם כהנים וישראלים מיוחסים ולא היה אדם פוצה פה עליהם אלא אדרבה נתחתנו בהם גדולי קהלות מצרים הרבנים. והמעשה הזה העיד עליו בעל ספר כפתור ופרח. הילכך אם יסכימו עמי שנים מבעלי הוראה הנמצאים בדור הזה, אני מתירם לבוא בקהל" (רדב"ז) [אלא שבשו"ת המבי"ט כתב ע"ז, "בעל כפתור ופרח שכתב שקהל גדול מהם נתיהדו ביום אחד במצרים על יד הנגיד כ"ר אברהם נר"ו, ולא ידעתי מה ראיה היא זו למה שאמר שהם מוחזקים לקדש בכסף שאמר ותדע שכן וכו'. ואם נתיהדו, היינו לקבל עליהם דברי פרושים, ולחוש לספקי דידהו גופייהו, שלא ישא צדוקי בת צדוקי אחר. ואם נטמעו בישראל אותם שנתיהדו – ניטמעו וכלם טהורים לעתיד לבא"]. וחשבתי להוסיף להיתר מש"כ בשו"ת המבי"ט, "אלא דלפום קושטא דמילתא אינם נפסלים, דלגבי עדות אין אדם נפסל אלא כשעובר בזדון, כדאמרינן התם 'לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו', ועובדא דהנהו קבוראי דזה בורר. ואלו הצדוקים כאנוסים הם, דמעשה אבותיהם בידיהם וכו', עד אלמא דבתורת עדות הם, והמקדש בפניהם הוו להו קידושי תורה לגמרי, והמגרש בפניהם מגורשת מן התורה". נמצא לפי זה שגם גיטן גט, ושמא לפ"ז י"ל שגם גיורם גיור (עיין לקמן בדברי משנ"ה בענין זה). ועיין בנו"ב שכתב, "ולכן כללא דהך פסקא אם האשה מעולם לא היתה במקום קביעות ואבותיה נסעו משם ונולדה חוץ למקום קביעות הרי זו מותרת להשאר תחת בעלה כיון שכבר נעשה מעשה. אבל אם היא בגדלותה כבר היתה במקום הקביעות והיא בעצמה נסעה משם אין אני מהמתירין ולא מהאוסרין כיון שכמה קדמונים התירו לקבלם אף במקום קביעותם. ולכן אני איני אומר בה לא לאיסור ולא להיתר").
2. ואין לחשוש מן הסתם לאיסור עריות או שניות ("לגבי חשש של זנות ונישואין עם קרובים, הנה הגאון רשכבה"ג ר' יצחק אלחנן זצ"ל, דן בעין יצחק (אה"ע סי' ח סק"ד), עפ"י רש"י בקידושין פ"א ד"ה ודר עם אמו ועם בתו, ומפרש דלא תקיף יצרא עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה בתפלתם דלא מגרי בקרובותייהו, כמבואר בסנהדרין ס"ד, ויומא ס"ט וערכין ל"ב, עיין שם. והוא דאפילו לדעת הסוברים שיחוד אסור מן התורה התירו יחוד עם אחותו משום דאין חוששין לזנות של קרובים, ורק יש כאן משום דבר שבמנין, עיין שם (וע"כ מה שאמרו בקידושין ע"ה ע"ו שגזרו על הכותים משום ממזר מאחותו וממזר מאשת אח שנתערבו בהם, היינו שהיה ידוע שבודאי נתערבו בהם. אבל לחוש מן הסתם לעריות, אין לחוש, מפני שאין היצר מתגרה בקרובים), ומסתבר (ואף שאין לי ראיה על זה) שכשהתפללו אנשי כנסת הגדולה לבטל בחלק גדול את היצר של עריות, התפללו גם על שניות, כי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וא"כ אפילו לגבי יחודים שאצלם לא משתמרים מתוך בערותם חוקי העריות והשניות, אין מן הסתם לחוש, וזה לא שכיח שיתחתנו עם עריות ואף לא ע"י שניות. אלא שיש לאמר (אם כי רק מהסברא) שזה רק בקרובים מלידה בקירבה אישית, אבל לענין אחות אשה או אשת אח שלא במקום מצוה יש לחוש שמא נשא אדם אחות אשתו או אשת אח שלא במקום מצוה רק מחמת החיתון וכדומה, אלא ע"כ זה מיעוט קטן, ומן הסתם אין לחוש לנישואין כאלה, כל זמן שלא גזרו חכמים על החיתון" (היכל יצחק)).
ב. אין חשש שהתערבו גוים, דאחזוקי ריעותא – לא מחזיקינן ("אלא שאין החששא שהקראים נושאים נוכריות ברורה כלל... ברם בקושטא יש לסתור דברי הגאון יעב"ץ ודעימיה, ע"פ דברי הרמב"ם בתשובה (הוצאת פריימן סי' שע"א), שכתב, כי אלה הקראים השוכנים בארץ מצרים ובנא אמון ובדמשק, ובשאר מקומות ארץ ישמעאל, וזולתם, ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד, ולהתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום, כל זמן שגם הם יתנהגו עמנו בתמימות, ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפתים מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכו', ובזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם, "ולמול את בניהם ואפילו בשבת" וכו', והכי אשכחן לרבינו האי גאון זצ"ל דאמר הכי, ולענין מילה, מעולם לא נמנעו רבותינו ע"ה מלמול את בני הקראים בשבת, כי אפשר שיחזרו למוטב וכו', ודברים אלו הם בקראים שבבבל וכיו"ב שמלין בניהם כדת וכהלכה. עכת"ד. והובא כל זה בארחות חיים ח"ב (עמוד תרכ"ב), בשם תשובת הרמב"ם. וכן הובא בבית יוסף יו"ד (בדק הבית סוף סי' רסו). וכ"כ רבינו אליהו מזרחי בתשובה (סי' נח). וכן הוזכרו דברי הרמב"ם הנ"ל בשו"ת הרדב"ז ח"ב (ס"ס תשצו), וכן בתשובתו שבשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (ס"ס ג). [ובדפוסים החדשים נדפסה תשובה זו בסוף הספר]. ובשו"ת מהרש"ך ח"ג (סי' טו דכ"ג ע"ג). ובשו"ת זקן אהרן (סי' כט) ובשו"ת באר מים חיים (סי' מא). ע"ש. וכ"כ המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' כז). ע"ש. ואם איתא לדברי הרב יעב"ץ שנתערבו גוים בקראים, איך התירו למול את בניהם בשבת, והלכה רווחת היא בירושלמי (פ"ב דיבמות ה"ו) שאסור למול בן הנכרית בשבת, שולדה כמותה. והכי קי"ל בטוש"ע יו"ד (ס"ס רסו). ופשיטא שאף ספקו אינו דוחה שבת, וכדאמרינן (שבת קלה רע"א) ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הספק... המורם מכל האמור שאין תערובת גוים בקראים, שאף הסוברים להחמיר שלא למול בניהם בשבת, מודים הם למ"ש הרמב"ם שאם נוהגים כבוד בחכמי ישראל ויש להם דרך ארץ והולכים עמנו בתמימות וביושר, מלין את בניהם בשבת, ואין לחוש לומר שמא האם נכריה. ודלא כהגאון יעב"ץ. פש גבן מ"ש הגר"ח מבריסק שהם מקבלים גרים בב"ד שלהם, ולדידן אינם גרים, וכדקי"ל בבכורות (ל ב) שהבא להתגייר וקיבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד אינו גר, ונמצא שמעורבים בהם גוים, והנה גם זה נסתר מדברי הפוסקים הנ"ל שמותר למול את בניהם בשבת, ולא חיישינן שהבן הנימול בא מזרע גוים... ואף על פי כן יש להשיב על חששת הגר"ח מבריסק, לפי מ"ש בשו"ת מלמד להועיל (חאה"ע סי' ח), דלא דמי נ"ד למ"ש בבכורות (ל ב) שהבא להתגייר וקיבל עליו כל המצות חוץ מדבר אחד שאין מקבלין אותו, שי"ל דהיינו דוקא כשאומר בפירוש שאינו מקבל המצוה ההיא, אסור לקבלו, משא"כ כשאינו אומר כן בפירוש, אפי' אם אנו יודעים שיעבור על איזה עבירה מפני שיצרו תוקפו, מותר לקבלו. ע"ש. וכ"כ כיו"ב הגריא"ה הרצוג בשו"ת היכל יצחק ח"א (סי' יט אות ה והלאה), שי"ל שדוקא בתנאי מפורש שאינו מקיים מצוה אחת אין גירות לחצאין, אבל באומדנא חזקה בלבד לא חשיב שיור בעצם הגיור וכו', וגם י"ל דדוקא לכתחלה אין מקבלים אותו, אבל בדיעבד הגירות מועילה. ע"ש. וע"ע להגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' קיא) שכ' שקבלת עול מצות תחלה, הויא רק מדרבנן, ובדיעבד גם בלי קבלת מצות הוי גר גמור מן התורה. ע"ש. ומיהו בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי' קנז) כ' היכא דאנן סהדי שיעבור על מצות התורה ואינו מקבלם בלבו, לא מהני אף בדיעבד. ע"ש... אולם דל מהכא דין קבלת מצות, מ"מ כיון שהקראים פסולים לעדות, בודאי שהם פסולים לדון, ואינם יכולים לקבל גרים, ואנן קי"ל ביבמות (מו ב) גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה. וא"כ שוב מוכח שיש תערובת גוים בקראים. ואפי' הם מיעוט קטן, כבר כתבנו דהוי קבוע דהוי כמחצה על מחצה... וגם יש לדון עוד בגרים שע"י הקראים, אם בכלל הם טובלים במקוה כשרה וכל דיני חוצצי טבילה" (יבי"א). "ומ"מ דבר זה ודאי הוא מיעוטא דמיעוטא, א"כ י"ל ס"ס שמא לא נתגיירו, ואפי' את"ל נקבות נמי נתגיירו שמא לא נשאו, ואת"ל נשאו שמא לא ילדו בנים, ואפילו את"ל ילדו שמא ילדו זכרים והם נשאו אח"כ נשים מהם והו"ל שוב נכרי ועבד הבא על בת ישראל, ואפילו את"ל שמא ילדו נקבות שמא אלו לא נשאו עוד מהם, ושמא חזרו לסורם אותם שלא התגיירו כראוי... ולפ"ז יש לנו עוד שיטה גדולה לצרף, דאפילו נימא שנתערבו ונתוספו עליהם גרים מ"מ אפשר דגירות שלהם נמי גירות הוי, א"כ יש לצרף זה לסניף לס"ס הנ"ל דשמא לא נתערבו אחרים עמהם ואת"ל נתערבו שמא רק זכרים ואת"ל נקבות נמי דילמא לא ילדו ואת"ל ילדו שמא ילדו רק סריס ואת"ל ילדה ילד שאינו סריס שמא הי' נקבה שלא נשאה עוד ואת"ל נשאה שמא היא לא ילדה עוד, ואת"ל ילדה שמא גירות כזו מהני כדעת הרי"ף" (שו"ת משנה הלכות חי"ז סי' יב). "שלא ידוע חשש זה של נכרים שנתערבו בין הקראים" (הגר"א שרמן בשם הגרי"ש אלישיב - תחומין). והגר"מ נהרי (בפס"ד ת"א תיק 1006572/1) כתב, "הקושיא לפיה ספק נתערבו בהם גוים, הינו צד נוסף לחומרא ולא להקל – אינו נכון. מכיון שכאשר יש אפשרות לגייר – צדק הגר"מ שטרנבוך שיש לגייר. אולם כאשר אין אפשרות כזו, ויש ספק בעצם השתייכות המבקש/ת לעדת הקראים, הדבר יוצר ספק נוסף המצטרף לספקות הנוספים לביטול חשש ממזרות. ומאידך, אין בספק זה כדי ליצור ספק ביהדות – עד כדי חיוב בהליך גיור. הטעם לכך, שספק זה עדיין הוא בגדר מיעוט... עם זאת, אין בכדי ספק זה – לאוסרם ללא מעשה גירות, מכיון שהספק עדיין אינו יוצר רוב").
ג. אין בידינו כח לגזור ולהבדיל חלק מעם ישראל אחר חתימת התלמוד ("דאיך לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא לאשמועינן שאסרו את בניהם ואת בנותיהם וגזרו עליהם, אלא שבימי חכמי התלמוד לא דרכו בדרך זה. וכבר כתבתי שיש אמדנות גדולות בכמה מקומות שנתחתן זה בזה" (בשמים ראש). "מה שחשו חכמים גבי כותי בקידושין משום ספק ממזר או עבד, דהתם חכמים גזרו עליהם ועשו תקנה להבדיל את הספחת הזה. אבל באלה הרי כתב רבינו ברוך שיש עמו מקומות המראים שנשתדכו עמהם. ועוד ראה רבינו ברוך לתת טעם מפריד ביניהם, דוק בדבריו ותשכח" (כסא דהרסנא). "כל זה היכא שגזרו בפירוש, אבל על אלה בני ישראל הנ"ל לא מצינו גזירה מפורשת. ומה שלא התחתנו אתם יהודים עד היום, כמובא בספר אבן ספיר, אין זה בכלל קבלה על עצמם שאסור להתחתן בהם לעולם, דהרי טעם גדול היה בדבר, שהיו כופרים בגירושין ובחליצה וביטלו טבילת נדה וכלום היה צריך טעמים אחרים להבדל מהם, אבל עכשיו שקיבלו עליהם כל המצוות הרי אותם ששומרים תורה ומצוה מותר להתחתן בהם ואין כאן כלל איסור מטעם קבלה על עצמם" (היכל יצחק). "וכן בהיותי משרת בקודש בקהיר, מצרים, זה למעלה מארבעים שנה, מצאתי את הפנקס "מעשה בית דין" של הרבנות הראשית במצרים, בדורות שלפנינו, וראיתי שם מעשה ב"ד על אודות קראית אחת שבאה לפני בית הדין בדורותם, וקיבלה עליה דברי חברות, והתירוה להנשא לישראל. וחתמו על זה הראב"ד הרה"ג רבי רפאל אהרן בן שמעון, והרה"ג רבי אהרן מנדל הכהן, והרה"ג מסעוד חי בן שמעון. והוסיפו בסוף המעב"ד הנ"ל, שטעמם ונימוקם בזה, כי הלא אנן בדידן פה מצרים אזלינן בתרייהו דרבנן קדישי, הרמב"ם, ורבינו אברהם הנגיד, והרדב"ז, ומהריק"ש, והרב דרכי נועם, ומר בריה הרב גינת ורדים, שכולם היו מורי הוראה פה מצרים, וכולם היו מקבלים את הקראים לכתחלה, ולהתירם לבא בקהל ה', והגדיל לעשות רבינו אברהם הנגיד שנתיהדו על ידו עדה שלמה של קראים לקהל ה', והעיד הרדב"ז שהתחתנו עמהם גדולי הדור, וא"כ מי הוא זה בדור יתום זה פה עירנו אשר יהין להחמיר יותר מגאוננו הקדמונים, ולחשוב את הקראים שבמצרים לספק ממזרים ח"ו. ועוד שעינינו הרואות בחופות הקראים שאין כאן קידושין כלל, וכן נאמר בספריהם. ואם קידושין אין כאן, ממזרות מנין? והנה כל אחד מאתנו עשה פסק דין ארוך להתיר את כל הקראים שבמצרים בלבד. עכת"ד. וכן הובא כל זה בתוספת נופך בשו"ת וזאת ליהודה מסלתון (חאה"ע סי' לג). ע"ש. גם הגרי"מ טולידאנו זצ"ל בהיותו במשרת הרב הראשי וראב"ד לתל אביב יפו, הודיעני במכתבו אלי, שגם הוא נהג לקבל קראים במצרים ולהתירם לבוא בקהל ה', ושגם בתל אביב נזדמן לו קראי אחד שבא להסתופף בנחלת ה', ודנו בזה הוא ועמיתו הגאון רבי יוסף צבי הלוי, אב"ד תל אביב, ועוד חבר נוסף מבית הדין, ועשו מעשה רב והתירוהו לישא אשה מישראל, לאחר קבלת דברי חברות. ע"כ. גם בבית הדין הרבני חיפה פסקו הלכה למעשה להתיר את הקראי לישא ישראלית, מטעמים מיוחדים שהיו שם, וסמכו על המעשה של רבינו אברהם הנגיד והרדב"ז, ובפרט שהרה"ג נסים אוחנה ז"ל עם רבנים אחרים מארצות המזרח התירו בחיפה נישואי קראים במקרים קודמים. וחתמו על הפס"ד הנזכר, הרה"ג רבי יהושע קניאל, והרה"ג יעקב פינק, והרה"ג שלמה ילוז. (ונדפס בספר המעמד האישי של הקראים עמוד קמא והלאה). והגאון הרב הראשי לישראל רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל עודדני מאד להקל בזה בא"י, כאשר נהגתי במצרים, בעקבות גאוני מצרים הנ"ל. וכן עשיתי מעשה" (יבי"א). "הגר"ש משאש באור תורה שם (עמוד תח) וכתב, וז"ל: והייתי אצל הראש"ל שליט"א ושאלתי אותו אם ס"ל לחלק בין קראי רוסיא לקראי מצרים, ואמר לי שלדעתו אין הפרש לענין דינא, ואם יקבלו עליהם דברי חברות נקבל אותם. וכתב שם שכן עשה מעשה לקבלם" (יבי"א)).
ד. ובנותיהם כשרות גם לכהן, אחר שיש כמה וכמה ספיקות ("ובכל כיוצא בהלכות אלו שהן רופפות מצד מערערים מעשה והמנהג עמוד בכל התלמוד ומסורת בידנו מפי סופרים ומפי ספרים כי בסוף מחזור רס"ז שבו קהל גדול מהקראין לדת האמת במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל ועוד היום ידועות המשפחות ההם במצרים מהם כהנים וישראלים מיוחסים ולא היה אדם שפצה פה עליהם אדרבה נתחתנו בגדולי קהלות מצרים הרבנים כי גם הם היו אנשים עשירים ויודעי ספר" (רדב"ז בשם ס' כפתור ופרח). "ומלשון זה נראה שהחכם המשיג ז"ל מתיר גם לכהונה, אלא שהוא ז"ל אודי ליה בחדא – להתירם לקהל, אבל לכהנים לא. ועוד, דלא פסקה בסכינא חריפא לומר 'אבל לכהנים הם אסורים', אלא מהלשון נראה שהוא כמסתפק בדבר... ובר מדין, הנה דבריו צריכים הבנה לקטן כמוני. דהוא ז"ל הרבה בספקות וספקי ספקות לבסס היתרם בקהל ה', ומכוח אותם ספקות ראוי להתירן גם לכהנים, דגם בזה יש הרבה ספקות. ומ"ש שאינן מיבמין אשת האח ולא חולצים, לפי דבריו הם כולם פסולי עדות ואין ממש בקידושיהן, ואין כאן אשת אח מעיקרא, ואין כאן יבום וחליצה, ולא חל עליה איסור לזר כלל... ועוד, דספק אם נתגיירו, ואם נתגיירו מי אומר שהתחתנו, ואם התחתנו מי אומר שילדו, ומי אומר שילדיהם נשארו בחיים, ומי אומר שהאשה הזו היא מזרע החללים... והנראה דרק בא לומר שלכתחילה ראוי לחוש לזה... ועוד יש להוסיף גם הספק שיש בכהני זמן הזה... שהעיקר לדינא דחשיבי ספק כהנים, ומצטרף ספק זה לשאר ספקות להתיר" (שו"ת שמע שלמה)).
ה. ומ"מ אין לקבלם אלא אחר שיקבלו דברי חבירות ("כללא דמילתא כיון שאין האיסור ברור אחזוקי איסורי לא מחזקינן ואם היו מסכימים לשוב אלינו ולקבל דברי חברות להיות כמונו הוה ממטינא שיבא מכשורא להתירם לבוא בקהל" (רדב"ז). "וכבר נעשה מעשה על ידינו לקרבם תחת כנפי השכינה על פי שלשה עמודי עולם, והם, הרב מהר"ר יעקב בי רב, ומהר"ר שמואל בן חכים הלוי, ומורינו הרדב"ז, וכמו שכתבתי בפסק שלי, וגם הוספנו עוד ראיות על היתר הקראים כשמקבלים עליהם דברי חברות, ועשינו אותן סניף לדברי רבותינו ז"ל" (מהריק"ש). "ובעיקר הדין נ"ל, שאם בא קראי או קראית לקבל דב"ח ולהכנס לקהל ה', אין ראוי למהר לקבלם. והחובה מוטלת על רב המקום ההוא לצרף עמו שנים מרבני המדינה המפורסמים שיהיו ב"ד שלם, ואחר החקירה הנאותה לדעת מקור מוצאם מאיזה מדינה, ואם הקראים שם מועטים או מרובים, ואם הם נכנעים אל הרבנים לכל צורכיהם, ואיך נוהגים בקידושי בניהם ובגטהם. והאיש והאשה ההיא הבאים אל קהל ה', אם היתה במשפחתם מגורשת מאיזה דורות הקרובים. ואחר הדרישה הברורה והעיון העמוק בדברי הפוסקים, המה יורו להלכה ולמעשה כדמ"ל" (תעלומות לב). "עוד זאת לדעת שגם אפילו אלה מיחידי הפוסקים שדנים לקבלם בקהל ולהתירם בחיתון גם בזמנים המאוחרים יותר... הרי זה רק בבואם לקבל דברי חבירות להיות ממש כחד מינן ולשמור כל מצות דרבנן כמצות דאורייתא באין הבדל, ולהסכים בראש ובראשונה למחות את שמם המיוחד מתחת שמי ד' לבל יזכר עוד עלי שפתים" (צי"א). "הנה כתב לבא לדת חברות ולקבל עליהם קבלת רבותינו שהוא קבלה כגר שמקבל על עצמו עול המצות מחדש, ולא דמי לסתם בעל עבירה שחזר בו, שזה לא מקרי גירות שהרי הוא יודע המצות רק הוא עובר עבירות לתיאבון, ואם חוזר הוא בתשובה אינו צריך קבלה חדשה רק חרטה על העבר וקבלה על העתיד שלא יעבור עוד, אבל כאן צריך קבלת עול המצות שהצדוקים מעולם היו כופרים בדברי חז"ל בפשטי הכתובים ובקבלת המצוות ועכשיו שבאו לשוב בתשובה הרי הם מקבלים המצוות כפי קבלת חכמינו ז"ל וכל מקום שיש קבלת המצוות הו"ל כגירות ולכן קראו גירות מה שחזרו בתשובה קהל גדול של צדוקים" (משנ"ה). "ולפע"ד אף גדולי הפוסקים שהתירום, לא התירו אלא כשחוזרים בתשובה, ומקבלים עליהם להתנהג ע"פ התורה שבע"פ, ורק אז מותר להשיאם בחופה וקידושין. אבל לתת להם אישור על נישואיהם שנעשו ע"פ נימוסיהם, והם עדיין עומדים במרדם, אסור לכ"ע" (יבי"א). "הייתי אצל הראש"ל שליט"א ושאלתי אותו, אם ס"ל לחלק בין קראי רוסיה לקראי מצרים. ואמר לי, שלדעתו אין הפרש, ואם יקבלו עליהם דברי חברות – נקבל אותם" (הגר"ש משאש באור תורה). אלא שדברי המבי"ט נראה שלדעת המתירים – מותרים גם בלי קבלת חבירות, שכתב, "ומאן דסבר לית בהו ספק ממזרות ומותרין לבא בקהל קשיא ליה דאי הכי אפילו לא חזרו בתשובה נמי מותרים כיון דלית בהו ספק ממזרות דאי משום שם רשעים הא איכא בישראל נמי כמה רשעים ומזידין בעבירות חמורות מן התורה ולא אסירי לבא בקהל אלא ודאי כיון דלא אסירי כשלא חזרו בתשובה אלא משום ספק ממזרות תו לא פקע מיניהו אף על גב דהדרי בתשובה". וכ"כ הרדב"ז, "שוב ראיתי תשובה להרמב"ם ז"ל דמשמע מינה דפשוט היה לו שמותרים לבא בקהל אפילו בעודם קראיין... משמע דדבר זה פשוט היה להם שמותרת להנשא לו בעודו קראיים וכ"ש לאחר שקבל עליו דברי חבירות).

וסיים מרן היביע אומר: "המורם מכל האמור שיש מקום רב לקרב את הקראים, ולהתיר להם לישא בת ישראל, לאחר קבלת דברי חברות, והנכון לשלוח אותם תחלה אצל תלמיד חכם ירא שמים, ללמוד את עיקרי ההלכות של יסודות היהדות, כגון שבת ומועדי ישראל, ובפרט פסח וכיפור, וכן עניני הכשרות, וטהרת המשפחה, גם את הבחור וגם את הבחורה שעומדים להנשא זה לזה, כדי שידעו את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשום, וכן יש להטיל על הבחור ללכת אל בית הכנסת שלנו הסמוך למעונו, כדי שיתרגל בנוסחי תפלתינו ויתחזק בתורה ויראת שמים, ורק אח"כ יקבלוהו להשיאו אשה בת ישראל לאחר קבלת דברי חברות".
ולא ראיתי בכל דברי הפוסקים הנ"ל, המתירים והאוסרים, התייחסות לענין זה שייחוס הולד הולך אחר האב. ושאלתי עוד אדם המחובר אל עדת הקראים, ואמר לי שאכן זו ההלכה אצלם. ואף הוסיף והביא ראיה מאחאב שנשא איזבל, וודאי לא התגיירה דהא עבדה ע"ז. ובנה יהורם היה מלך על ישראל, והרי 'מקרב אחיך' כתיב. אלא שהוסיף שלא נושאים גויות, והדבר הזה לא בנמצא, אבל אם ויקר – אכן הבן יהודי, דאזיל בתר האב. וחיפשתי איזה ספר שלהם, ומצאתי (בספריה הלאומית) ספר המצות בשם "אדרת אליהו" (בשיצי) ושם בסדר נשים (דף קנו:) כתב, "בגויה, כבר ביארנו שאין הקנין תופס בה והולד הבא ממנה גוי, והוא כדין בן השפחה שאינו בנו. וכשיתגייר, הוא בכלל ישראל, ואינו בנו. אמנם הוא כדין הגוים המתגיירים, ככתוב 'בה' בגדו כי בנים זרים ילדו'. ומה שהסגיל הכתוב אסור החתון לקצת אומות, הוא בעבור שהיו קרובים יותר לישראל להתחתן עמהם מהנשארים. אמנם המשפט אחד בכלם, מהודעת העלה 'כי יסיר את בנך מאחרי'". הדברים ברורים כי שוא פצו פיהם, ודברי רבותינו ישרים, וצדיקים ילכו בם.
אלא ששמעתי שביה"ד בת"א מצריך טבילה, אבל לא מחשש גויות, אלא כדין מומר וכדכתב הרמ"א (יו"ד סי' רסח סעי"ב) וז"ל, "ישראל מומר שעשה תשובה א"צ לטבול רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני ג'". אך מקור הדברים הם בב"י בשם הנימוק"י וז"ל, "וכתב עוד, ישראל שחטא ועשה תשובה, דכולי עלמא שורת הדין א"צ טבילה, אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה. ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן, משום מעלה. דומיא דעבד משוחרר, שאין טבילתו אלא מדרבנן. וכ"כ בתוס', עכ"ל. ורבינו כתב בסימן רס"ז בשם גאון: ישראל מומר א"צ טבילה. בדק הבית: וכ"כ הר"ש בן הרשב"ץ בתשובה, בני האנוסים כל שאמם מישראל, אפי' מכמה דורות, ואפי' נכרי הבא על המומרת, זרע הבן הוא מישראל, אפי' עד סוף העולם, ואין להם דין גרים כלל. ואין לנו להבהילם ולהחרידם כשבאים לחזור בתשובה. וא"צ להודיעם קצת מצות קלות וחמורות, לפי שהם מחוייבים במצות כמונו, והם מושבעים ועומדים מהר סיני. וא"צ טבילה. וכשמל את עצמו, צריך לברך אקב"ו להכניסו, דמצוה דרמיא עליה הוא, עכ"ל". וכ"פ השו"ע (סי' רסז סע"ח), וכתב מהרש"ג (ח"ב סי' מט), "אמנם נראה פשוט, דהך לישנא של 'מדרבנן' שכתב הרמ"א, הוא לאו דוקא. והכוונה רק מצד חומרא של מנהג, כי באמת אין כאן אף תקנה של חכמז"ל. והרמ"א לא בא כאן אלא לומר, דאע"ג דגר שנתגייר בעי טבילה מדאורייתא, מ"מ גבי מומר ששב לא בעי טבילה מדאורייתא. ולא דקדק בלשון וכתב רק מדרבנן יש לו לטבול, אבל כוונתו דמצד מנהג וחומרא ומעלה – יש לו לטבול. וראיה לדבר, דאי היה הטבילה חיוב עכ"פ מדרבנן, היה טבילה זו נזכרת באיזה מקום בש"ס. וכיון דלא נזכרת בש"ס, וגם הרמב"ם והמחבר ושאר פוסקים לא הזכירוה כלל, משמע וודאי דאין כאן חיוב טבילה כלל אפילו מדרבנן". והביא שם כן בשם מחצה"ש ושו"ע התניא, עיי"ש. והכא הרי עדיפי טפי מאנוסים, דמקיימים מצוות, אלא שהטעום אבותיהם לחשוב שרק תורה שבכתב מחוייבים בה, ואינם בגדר מומר.
והמעיין בתשו' מרן היבי"א רואה שהצריך רק קבלת חברות ולא טבילה, וכ"כ בתשו' לכמהר"ר חיים דוד הלוי, וכתב שם שכך נהגו מדורי דורות כל רבני מצרים וכו', עיי"ש. וכ"כ הגר"ש משאש (אור תורה אדר תשנ"ט) בשמו, וז"ל, "הנה זה עשרים שנה שאני משרת בקדש כרב ראשי וראב"ד בירושלים ת"ו, וכל קראי שבא להתחתן – הוא מקבל עליו דברי חברות דאורייתא ודרבנן ככל עם ישראל. ואנחנו מקבלים אותו ומחתנים אותו עם בת ישראל, והוא עפ"י דברי הראש"ל פאר הדור הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א". וכן אמר לי הגר"י רלב"ג שליט"א חבר מועצת הרה"ר וראש ועדת הנישואין, שמעולם לא הצריכו גיור ואף לא טבילה כדין המומר. וכ"כ הגר"י לנדא (שו"ת שמע שלמה הנ"ל) שמנהג רבנות ת"א יפו עפ"י פסיקת מרן הגרע"י בקבלת חברות בלבד. וכן דעת הגר"א בקשי דורון שמספיק קבלת חברות (וה"ה קראי רוסיה, כן העיד בשמו הרב נפתלי שלמה (במכת"י). אלא שכתב, שקראי חצי האי קרים צריכים גיור לחומרא. והביא בשם הגר"צ בוארון שליט"א שהוא היה מצריך את קראי רוסיה גיור לחומרא). וכ"כ הגר"מ נהרי (בפס"ד) שנהגו להתיר בלא גיור ובלא טבילה כלל. וכן הוא נוהל הרה"ר לישראל בזה"ל, "חתן או כלה בני העדה הקראית המבקשים להינשא, ניתן להפנותם לביה"ד הרבני להיתר נישואין, או לערוך להם קבלת חבירות בפני הרב רושם הנישואין".