עד שחתם בכתובה שם אביו בטעות

לידידי וחביבי ליש ולביא בענין שאלתו, באדם שלא הכיר את אביו, ורק בשנים האחרונות התוודע אביו אליו, והקשר ביניהם היה מרוחק, ואף שידע כי שם אביו הוא: "דני", לא ידע מה שמו המלא. יום אחד נקרא להעיד, וכתב שמו "פלוני בן דני", והרב העיר לו, שיכתוב את השם המלא של אביו: "דניאל" ולא "דני". אותו אדם השפיל מבט והוסיף אותיות: "אל" לחתימתו. ומאז כך חותם בכתובות "פלוני בן דניאל". והנה כיום נודע לו כי שם אביו הוא: "דן" ולא "דניאל" (ומשתמש בכינוי "דני"). ושאלתו בפיו, האם כל הכתובות שחתם עליהם פסולות.

תשובה: בשו"ת הרא"ש (כלל יז סי' יב) כתב, "ומה שכתבת באדם אחד שהמיר אביו לדת ישמעאלים והיה שמו יוסף בן שמעון, ואחר שהמיר אביו הניח שם אביו וקרא שמו יוסף בן שמואל. לימים גרש את אשתו באותו שם החדש והכשירו הגט. תמה אני על המכשירין, אף אם יוכל אדם לשנות את שמו ולקרות לו שם אחר, כדאמרינן (ר"ה טז:) שלשה דברים מבטלין את הגזרה וכו' וי"א אף שנוי השם, כמו שמצינו באברהם ושרה, אבל שם אביו היאך יכול לשנות. והרואים הגט וכתוב בו 'יוסף בן שמואל', יאמרו אינה מגורשת, כי שם בעלה 'יוסף בן שמעון'". וכ"פ השו"ע (אבהע"ז סי' קכט סע"י).
אולם יש לעיין בזה, דמדברי התוס' (גיטין פ. ד"ה ושם עירו) שכתבו, "אומר ר' יצחק דהיינו דווקא עיר שדרין בה, אבל עיר שנולד בה, אפי' שינה – כשר. כיון שא"צ לכותבו כלל, שהקדמונים שהרגילו לכותבו, משום שאם יארע שיש שם יוסף בן שמעון אחר, יהיה בו סימן ע"י מקום לידה. ותדע, כי כמה פעמים כותבים מקום הלידה על פי הבעל או האשה, ואם שינה פסול, לא היה נכון לכותבו אלא ע"פ עדים... אלא ודאי אפי' שינה – כשר. ור"ת הביא ראיה שאין שטר נפסל כשנשתנה בו דבר שאין צריך, מדאמר בפ"ב דכתובות (דף כד:) דאין מעלין משטרות ליוחסין, דלאו אכולה מילתא קא מסהדי אלא אמנה שבשטר, ולא על מה שכתוב שהוא כהן. אלמא אפילו אינו כהן – השטר כשר. וסברא הוא, דעדים לא קיימי אלא על עיקר מעשה. ומעשה באחד ששינה בגט מקום לידתו, והכשירו ר"י...". ועל פניו ה"ה הכא, דהא כתב "איש פלוני עד" – כשר (מתני' גיטין פז:, שו"ע סי' קל סעי"א).
אלא דבתה"ד (פו"כ סי' קצז) כתב, "אמנם תמיהני עליך אמאי קפשיט לך להתיר כולי האי, משום תשובת ר"י פרק בתרא ובפ' השולח דמתיר היכא דשינה מקום הלידה, מטעמא דכיון דאם לא נכתב כשר, אם שינה נמי כשר. הרי מחלוקת שנוייה בצדו במרדכי שם פ' השולח, דראבי"ה בשם אביו רבינו יואל פוסלו. ועל כרחך אינו פוסלו משום דאפי' אם לא נכתב נמי פסול, דלא אשכחן בכולי תלמודא שהוא מטבע חכמים, וכמה גאונים וכן אנו לא נהגינן ביה. אלא דסבירא ליה דשינה גרע משאם לא כתב כלל. וכן בתחילת הסוגיא בשינה שמו ושמה פי' במרדכי, דאם דלג שם – כשר, ואם שינה – פסול. ותו, דטובא יש לחלק בין נדון דידן דשינה העד שם אביו, ובין שינה שם הנהר או מקום הלידה. דשם הנהר ומקום הלידה אינם לא מעלין ולא מהנין כלום לפי מטבע חכמי התלמוד שטבעו מטבעות הגטין, אבל שם אב של העד הצריכו חכמי המשנה – היכא דלא כתב עד, כדתנן בהדיא פ' המגרש (גיטין פז:) ע"ש. ואדרבה רגילין היו לחתום כך בימי חכמי המשנה 'פלוני בן פלוני', כדתנן 'וכן היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין' לפירוש קמא שבתוס' התם. וכן מוכח במתניתין שם, דמפרש חתימת עברי ויוני, ופרש"י לשם שהיו חלוקין בחתימתן ע"י שמות האבות, אלמא דהוו רגילין בהכי. ונהי נמי היכא דכתב 'עד', דלא בעינן שם האב. דנימא איפכא, היכא דכתב שם האב, לא בעינן עד. או לא בעינן שם העד עצמו. דכן 'עצמו עד' – נמי כשר כדתנן התם. וא"כ אין ברירה והכל מטבע חכמים הוא, משא"כ בשם הנהר ומקום הלידה כדפרש"י".
וכ"כ בב"י, "ול"נ דלא דמי כלל לשינה מקום הלידה שהכשיר ר"ת, שהרי כתב הרא"ש בפרק הזורק דטעמא משום דמקום לידתו אינו ידוע, וגם אינו נקרא ע"ש מקום לידתו, וליכא חששא שיתחלף באחר. ולא דמי לשינה מקום דירתו דפסול, דשאני התם דמקום דירתו ידוע לכל, שכל אדם נקרא ע"ש מקום דירתו, וכשרואים שינוי המקום, אומרים לא זהו שגירש אלא אחר, וכמ"ש רבינו בסימן קכ"ח. ושינה שם אביו – לשינה מקום דירה דמי, שהרי שם אביו ידוע לכל, וכשיראו שינוי – יאמרו לא זהו שגירש. ומ"ש ר"ת והרא"ש, שכיון שא"צ לכתוב מקום לידה – אין השינוי פוסלו, לא כתבו טעם זה אלא לומר דלא מיפסלי עדים משום דחתימי אשיקרא, דמאחר דא"צ לכתבו, לא קיימי עדים עליה. אבל לא כתבו כן לומר, דכל המשנה בדבר שא"צ לכתבו – כשר. דלא מכשרינן אלא היכא דליכא למיחש לקלקולא, אבל היכא דאיכא למיחש לקלקולא, כמו בשינה מקום דירה או שם אביו או שם אבי האשה – פסול, וזה נ"ל פשוט בדבריהם ז"ל".
ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שעו) שכתב לחלק, "ומ"מ לנ"ד לא נפקא מינה מידי, שאפילו יבואו עדים שאביו מזרע ישראל ושמו 'יעקב אלפנדרי', שם זה טפל, והשם שהחזיק בו לעצמו הוא העיקר. וא"ת שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה, על אחד ששמו 'יוסף בן שמעון', והמיר אביו, והבן היה לו לגרש, ולא רצה להזכיר שם אביו, וכתב 'יוסף בן שמואל', שהגט פסול. שהרואה אומר, אחֵר מגרשה, שהרי שם בעלה 'יוסף בן שמעון' וזה היה 'יוסף בן שמואל', ע"כ. צריך שתדע, שאין הנדון דומה לראיה כלל מכמה טעמי. חדא, דהתם היו מכירין אותו ב'יוסף בן שמעון' ולא ב'יוסף בן שמואל' והרואה אומר וכו'. אבל בנ"ד אדרבה, כיון שהכל מכירין אותו ב'ראובן הגר', ולא ב'ראובן בן שמואל' לא יאמרו אחר מגרשה...".
וכ"כ בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' נב), "נחזור לנ"ד, כי זה 'שמואל בן יצחק' מסתמא היה לו כינוי והיו קורים אותו בשמו וכינויו, וגם בחתימתו אם היה חותם, היה מזכיר כינוייו. וא"כ מה שקרא שם אביו 'יצחק' כשגרש פעם ראשונה ושניה, וזהו השינוי עצמו שעשה לשם אביו, ואין לו חזקה בזה. אלא א"כ יתברר בראיה ברורה בפני ב"ד, כי זה האיש חתם שמו ושם אביו 'שמואל בן יצחק' כמה פעמים, וקראו אותו לתורה, או ברכו אותו בנדבתו בפומבי כמה פעמים בשם 'שמואל בן יצחק', אעפ"י שהיו מזכירים הכינוי ג"כ. ואם אח"כ נתברר שהיה לו ולאביו שם אחר, נסמוך על טופס הגט וכל שום אחרן דאית לי ולאבהתי. וכמו שיועיל 'וכל שום' לשמו, יועיל לאביו כמו שכתב החכם וכו'. ונראה לי, כי מה שהוחזק שמו ל' יום בעיר, הוא שבל' יום הקורא אותו קורא אותו בשם זה, או שקראו אותו לתורה או חתם בשם זה ג"פ תוך הל' יום, דבתלתא זימני הויא חזקה כווסתות ושור המועד. ופחות מל', אפילו בתלתא זימני – לא הויא חזקה. ואם אח"כ גירש בשם זה, ונתברר אח"כ שהיה לו שם אחר, יהיה כשר הגט, שיהיה נכלל השם הראשון ב'וכל שום' וכו'. וכן אם שנה הוא שם אביו, ונקרא על שם אביו, ששנה בעלותו לס"ת או שחתם בשם אביו ג"כ תוך ל' יום, ואח"כ גירש בשם זה, ונתברר אח"כ שהיה לו שם אחר, יהיה כשר הגט, שיהיה נכלל בשם הא' בכלל 'וכל שום דאבהתי'".
וכ"כ בגט מקושר (סדר הגט הראשון אות כג), "ולפי זה בנידון דכתב בשולחן ערוך, יוסף בן שמעון ששינה שמו ליוסף בן שמואל, והוחזק לקרות יוסף בן שמואל, כיון שהחזיק עצמו כך, אף שאינו אמת, יש לדונו בכינוי שהחזיק עצמו בכינוי הלזה, וכל שכן בשם אבי אביו כך. אף שיש לחלק קצת בין שם מקום לשם אביו, מכל מקום יש לדון להכשיר על כל פנים שאין זה שינוי שם, מאחר שהוחזק כך. שהרי כל עיקר כתיבת השמות בגט, אינה רק שיהיה מבורר מי המגרש. ואף שאינו הוכחה גמורה, שהרי בשני יוסף בן שמעון אין הוכחה מתוך הגט מי גירש. צריך לומר, דמכל מקום מבורר קצת בהזכרת השמות, שבלא הזכירן יש לספק בכל עולם, וכאן שהוחזק בשם אבי אביו, הרי מתברר מי המגרש. וכן מסתבר ממה שתיקנו כל הגאונים הקדמונים להזכיר שם אביו בגט, ואם איתא מנא לן דכתבינן על פי החזקתו לשם אביו... אלא ודאי גם לשם אביו מהני שפיר החזקה שלו...".
אך בגט פשוט (סקנ"ג) כתב, "ויראה לי, דאפילו למ"ד דמהני חזקה לשם אביו, היינו היכא דמת אביו. אבל אם אביו בחיים ואינו רוצה שיקראו אותו אלא בשמו האמיתי, יראה לי דלכ"ע לא מהני חזקה". וכתב האג"מ (אבהע"ז ח"ב סי' כב) לבאר, "אם לא נימא כהג"פ, אלא נימא שפליגי גם בחיים, הוא משום דלמה שנוגע להבן – לא שייך שהאב ימחה, דעכ"פ החזיק כן במקום הזה שלא היה האב כאן למחות. דאין זה מעניני איסור ובעלות, דשייך לכל אדם לקבוע שם גם לאחרים אם אך יתקבלו דבריו, כבן על שם אביו במקום שלא היה מי שלא יניח להחזיק. והא פשוט שאם בני העיר קראו לאדם שם אף שלא ברצונו, אם אך אינו שם גנאי אלא שם חשוב, שודאי הוא שם, וצריך לכותבו בגט. ואם יגרש בשם זה לבד, ודאי יהיה גט כשר. ולכן גם כשהחזיק הבן לאביו לשם אחר, כיון שנתקבל במקום זה, הוא שם של אביו בכאן".
ברם עיין בתה"ד לעיל (סי' קלח) שכתב חילוק אחר, "ואשר כתב עמיתי הר' אייזק סג"ל צדדין להתיר, משום דבשם האב א"צ בגט, ולכך גם השינוי אינו פוסלתו. והבאת כמה ראיות ששם האב לא פסל בגט, אשיב לך שני חילוקים ברורים. האחד, משום דהעד ניכר בלא שמו בכתב ידו, וכן היו חותמין כמו שהתקין רבן גמליאל רק אני עד בלי שם כלל, והיו מקיימין מתוך כתב ידו, עד שתיקן רבן גמליאל שיפרשו שמותיהן, כדתנן פ' השולח (גיטין לד:) ולכך די בשמו לבד, משא"כ בשם הבעל . (א"ה, בגמ' גיטין (לו.) מבואר, "רב יוסף אמר, אפי' תימא לר' מאיר, התקינו שיהא עדים מפרשין שמותיהן בגיטין, מפני תיקון העולם. כדתניא, בראשונה היה כותב 'אני פלוני חתמתי עד'. אם כתב ידו יוצא ממקום אחר – כשר, ואם לאו – פסול. אמר רבן גמליאל, תקנה גדולה התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין, מפני תיקון העולם. ובסימנא לא, והא רב צייר כורא, ורבי חנינא צייר חרותא (ענף של דקל), רב חסדא סמ"ך, ורב הושעיא עי"ן, רבה בר רב הונא צייר מכותא (וילון ספינה). שאני רבנן דבקיאין סימנייהו. מעיקרא במאי אפקעינהו. בדיסקי". מבואר שבתחילה היו כותבים: 'אני פלוני חתמתי עד' ולא היה נוקב שמו כלל, ומתוך שלא היה מפרש שמו, לא היו יודעין לבקש עדים מכירים ויודעים שיעידו על כתב ידו, והיו צריכין לחזר אחר שטרות אחרים שחתימתם דומה לזו ונתקיימו בב"ד על ידי העדאת החתומים עצמן. והתקין ר"ג (עיין בתוס' שכתבו, שהתקנה היתה קודמת לו) שיהיו מפרטים שמותם, שמאחר שיתפרשו שמותם – יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ועכ"ז לא בטלו את המנהג הקודם – כל עוד ואותו ציור או קשקוש מוכר וידוע, ויגיעו לאותם עדים שיקיימו את חתימתם. וכתב הרשב"א, "ומיהו בדיעבד אפשר דלא מיפסל גיטא בהכי ואפילו לרבי מאיר, דהא לא תקון אלא כדי שיהו עדים מצויים לקיימו, ולא דנפיק מינה מידי אחרינא לא לענין איסורא ולא לענין ממונא". וכתב מו"ר הגר"א בר שלום שליט"א, שי"ל שבכתובות דידן שמפורט בתחתית פרטי העדים ומקצועם וכתובתם (וכיום הוסיפו גם מספר זהות שלהם) – לא גרע מאותו ציור, מאחר ובסופו של דבר נדע של מי החתימה הזו, עכת"ד. ואף שיש לחלק בין החתימה עצמה, לבין דבר צדדי שיזהה את החותם. מ"מ הכא שכך פקיע חתימתיה בכמה כתובות, ושם 'דני' ידוע כקיצור ל'דניאל', ומיד יובן שהוא זה החותם). השנית, אם יטעו בעד שאחר הוא, ששמו כשמו, מה בכך, כולי האי רובא דעלמא כשרים הם לעדות. אבל אם יטעו בבעל שהוא אחר, ששמו כשמו, נמצא שהוא פסול לגמרי, דכ"ע פסלי להאי גיטא חוץ מבעל". וכ"פ הרמ"א (שם סי' קל סעי"א), "יש אומרים מאחר דסגי אם כתב 'יוסף עד', אם כן 'בן יעקב' לא צריך למכתב, ואם טעה או שינה בו, אין לפסול (ת"ה סימן רכ"ח), וכמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח בכיוצא בזה; ואין לסמוך על זה רק בשעת הדחק ובמקום עגון".
אלא שהתשב"ץ (הו"ד בב"י תחי' סי' קל) חולק, שכתב, "גט שחתם בו העד 'יוסף בן ראובן', וטעה וחתם 'יוסף בן שמעון', וחזר אח"כ וחתם 'יוסף בן ראובן'. יראה שהגט פסול, שחתימת זה העד אינה בעולם, ואין לך מי שיקיים אותה, וא"כ הו"ל כמזוייף מתוכו, וכיון שהחתימה פסולה הגט פסול". ועיין באג"מ (שם סי' כג) שכתב ע"ד הרשב"ץ, "לא שייך זה בנקבע כאן שם לאביו, והוא מפורסם רק בשם זה, שודאי אפשר לקיימה, ורק בשם זה יקיימוהו, שאין מקום לפוסלו. ומה שלהרמ"א כשר בשעת הדחק להב"ש, אף שאינו כדהוחזק העד בכאן. הוא מטעם דאפשר לקיים ע"י הכרת חתימתו, כקודם תקנת ר"ג. וגם אולי עדיף, דכיון דכשר בשמו יוסף לבד, יקיימו את שמו ולא ישגיחו על מה ששינה בטעות או בזדון שם אביו. והרשב"ץ סובר ששינה גרע, כי אף שדומה לחתימת יוסף בן ראובן, יאמרו שאינו זה שהוא בשם בן ראובן, שהרי חתום בן שמעון, וממילא לא שייך לקיים אותו, שלכן אינו עד כשר, והוי מזויף מתוכו. ולא דמי לקודם תקנת ר"ג שלא הזכירו שמותיהם, שאם מצאו ככתב זה הרי קיימוה שפיר. אבל בעובדא דידן, שידוע בחתימה זו מי הוא החותם, ודאי כשר לכו"ע, אף להרשב"ץ, ואף שלא במקום דחק. ולכן כל הגיטין שחתם עד עתה כשרים".
ועיין בסוף דברי התה"ד שכתב, "אמנם חזרתי לצדד מעט מזעיר ראיה וחילוק להתיר, ואומר אני שנראין הדברים שאותו המגרש שם המובהק של אביו היה שכוח ונעלם ממנו, אפשר לפי רוב השנים שנפרד ממנו, אבל חניכתו דענזליי"ן זכורה לו, וכל שכך דינו לכתוב דענזיי"ל כמו זונדי"ל ומונדי"ל שאנו רגילין לכתוב נו"ן באמצע. וזה הרווק היה רוצה ליחס לו עכ"פ שם אב כשאר בני ישראל, ובדה מלבו בתחילה כשכתב הכתובה 'נתן' שהוא הקרוב לדענזליי"ן כמו 'נתנאל', אלא ששם נתנאל לא שכיח כולי האי כמו נתן. אח"כ כשרצה לסדר גט רמא אנפשיה טפי משום דהך מילתא אפי' ריקים ועמי הארץ יודעין דיש נפקותא גדול בגיטין בשמות הבעל והאשה, ולכך דקדק מתוך הספק ששם אביו 'דן' שהוא קרוב יותר לחניכת דענזליי"ן, וכה"ג החזיק את שם אביו דן. וי"ל דמעתה דכיון דמתוך הספק דקדק בסברא מן החניכה ולהחזיק שם אביו כך, והוא על כרחך הוצרך לבדות שם מלבו הואיל ולא ידע האמת, נוכל לומר דכה"ג יכול להחזיק שם לאביו אף על פי שאינו כן. ולא דמי לתשובת הרא"ש דלעיל, דהתם היה יכול לכתוב שם אביו המומר, אלא שלא רצה. ולרואה נמי ליכא למיחש כדחייש אשירי בתשובתו, דהכא דהרואה שכתב דן, יוכל להבין ג"כ מדעתו שע"י הספק נזקק מתוך החניכה, ולא יאמר אחר הוא, מה שאין כן בעובדא דאשירי". וזה בדיוק המקרה שלנו.
לסיכום: דעת ר"י ור"ת ששינה בדבר שאין השטר צריך לו כשר, ויש מקום לומר כן גם בנד"ד. ואם הוחזק בשם זה ג"פ – י"א שיש להשתמש בשם זה לכתחילה. ועוד, י"ל שכל הפסול הוא רק בשם הבעל/אשה ולא בשם העדים. ועוד, אחר שהחניכה 'דני', קרוב לשם 'דניאל'. ומסתמא גם הקוראים ומכירים את האב בשם 'דני' חושבים ששמו הוא דניאל, לא הוי שינוי הפוסל. ולפיכך יש להכשיר את הנעשה בעבר, ומעתה חשבן טב, ויכתוב "בנימין בן דן".