בדיני קיומי שטרות

בענין כתובה שהבחינו אחר כמה ימים שטעו בשם אב החתן ונכתב "שארי" במקום "שרלי". ופנו לרב עורך החופה שיתקן זאת. וכתב קיום בתחתית הכתובה בשורה אחת: "בשורה השלישי מלמעלה למטה נכתב בטעות בשם אבי הבעל שארי וצריך להיות כתוב שרלי ודן קיימא", וחתמו עדי הכתובה הראשונים שוב זה אחר זה בשורה מתחת לקיום. ונשאלתי אם כשר.
תשובה. הכתובה פסולה, ומספר טעויות טעה עורך החופה:
א. קיום שטר הוא ביאור לתיקון שנעשה בגוף השטר ולא שבקיום כותבים התיקון. (כלומר, עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, ולא ניתן לתקן אחר חתימתם. אבל גם אם תיקנו השטר קודם חתימתם – והם "העידו" אמת, מ"מ ברבות הזמן לא נדע אם התיקון נעשה קודם חתימתם או אח"כ והוי זיוף, לכן כותבים מה קרה, ושזה היה מול עיניהם. הדרך הנכונה לקיים שטר היא לכתוב בסיום השטר קודם המילים "והכל שריר וקים" את הקיום. ואח"כ יכתב "והכל שריר וקים", ויחתמו העדים. בכתובות המודפסות שאין מקום קודם חתימת העדים, וכבר נכתב "והכל שריר וקיים", כותבים הקיום למטה או מאחרי השטר).
ב. ועוד, הא חתמו עדים בפסול, ואין חתימתן חוזרת וניעורת. ואם כוונתם שחתימתם השניה תאשר את השטר, ויהיה "העדאה" חדשה, היה להם לכתוב: "קיימנוהו ואישרנוהו", ולהוסיף: "והכל שריר וקים". וגם לכתוב את הקיום בשתי שורות, דהא אין למדים משיטה אחרונה, ושמא הרחיקו העדים חתימתם שורה וכו'.
ג. ועוד, הא הקיום נעשה שלא בתאריך השטר, והו"ל שטר מוקדם שפסול. והיה להם לכתוב את התאריך החדש קודם חתימתם.
ואחר שראיתי הרבה בלבול בדיני קיומי שטרות, ולכן אסכם כאן בקצרה הענין:
• כל שטר שיכול להזדייף – פסול (שו"ע חו"מ סי' מב).
• כל שטר שיש בו חשש זיוף – פסול (שם).
• כל שטר שאין בו כח חכמים – פסול (רמ"א שם סע"א וסי' מד סע"א).
• שטר שנכתב, וטעה בו הסופר, ותיקן, גם אם התיקון נעשה קודם חתימת העדים – צריך לחזור ולכתוב קודם סיום השטר מה תוקן, (ולכתוב "ודין קיומה/קיומיהון"), ואח"כ יכתוב "והכל שריר וקים" (סי' מד סע"ה).
• נמצא, "קיום" הוא כתיבה של הטעויות שתוקנו קודם חתימת העדים, והיו למראה העדים. כלומר, כדי שבעתיד לא נחשוב שהשטר זוייף, יש לכתוב כל דבר המעלה חשש כזה: מחק, גרר, העברת קולמוס, כתיבה ביני שיטי וכו', ולאחריו לכתוב "והכל שריר וקים".
• קיום זה חייב להיות קודם חתימת העדים, דעדים שחתמו נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, והם העידו בפסול, ושוב לא רשאים לתקן – כי אין כאן העדאה חוזרת (זו טעות נפוצה, עיין בקצוה"ח סי' מה סק"א).
• חתמו העדים ללא קיום, גם אם באים לפנינו ואומרים: תיקון זה אנחנו עשינו ואין כאן זיוף – השטר עצמו פסול (ועדותן על פה קיימת – עיין שו"ע סי' מה סעי"ג, וגובה מבני חרי ולא ממשעבדי).
• לכן לעשות "קיום" בעדים אחרים – לא יתכן, כי איך עדים אחרים יתקנו עדות עדים ראשונים (ולא דמי לקיום השטר בבי"ד (שו"ע סי' מו) ששם ודאי מועיל עדים אחרים לקיים חתימת עדי השטר, אבל הכא זה להעיד על השטר עצמו). אא"כ עדי הקיום חוזרים ומעידים על כל השטר, אז אין הם עדי קיום אלא עדי השטר. ובכתובה זה אי אפשר, דהרי כתב הרשב"א (סי' אלף עג הו"ד בב"י סי' לו) שרק המזומנים להעיד יכולים לחתום על שטר, דאלת"ה יבוא המלוה ויחתים כל שנים שראו ההלוואה, ויפושו שטרות. לכן רק אותם עדים שיוחדו ומונו לכך יכול לחתום אכתובה (אך עדות על פה בפני בי"ד כולם יכולים).
• בכתובות דידן שהן מודפסות ולא ניתן לקיים קודם "והכל שריר וקים", מתקנים השטר קודם חתימה, כך השטר נחתם בכשרות (=העדאה בי"ד היתה אמת). אך עדיין יש חשש זיוף, לזה יכתבו קיום אחר חתימתם – כנ"ל: ביאור התיקון, ודין קיומה, והכל שריר וקים. וצריכים לעשות את זה בשתי שורות, כדי לצאת מחשש פעמים "שריר וקים" (עיין נו"כ סי' מד סע"ט, ובש"ך סי' מה סקכ"ט), ואז חותמים שוב – שזה הם = אותם עדים – קיימו. (דהיינו, הם חתמו על השטר בכשרות, וחסר רק חשש צדדי: שמא זוייף – שהם צריכים להסיר).
אך כל זה דוקא באותו יום, דאם לא, הוי שטר מוקדם (שהא לא הוכשר אלא בחתימה שניה) ופסול.
• הגר"א בר שלום כתב, שאם העדים חתמו בפסול, דהיינו שחתמו קודם שתקנו גוף השטר, נמצא עדותם היתה שקר – עדיין ניתן להכשיר, ע"י שיתקנו השטר, יכתבו קיום, אך אחריו יכתבו שכרגע זו עדות חדשה על כל השטר, וכשר (דהוי כאילו כתבו שטר חדש/שני כתי עדים).