לתפ"צ, קטן שנפטר אביו כמה חדשים קודם שהגדיל, האם מותר לחגוג לו ביום היותו גדול – "בר מצוה" באולם עם תזמורת כנהוג?

הטור (סי' שצו) הביא, "מי שמת אביו או אמו והיה קטן באותה שעה והגדיל קודם שעברו עליו ל' יום - כתב הר"מ מרוטנבורק שצריך להתאבל משיגדיל, ואינו מונה מיום קבורה, אלא ז' ושלשים מונה הכל משיגדיל. ואם עברו עליו ל' יום קודם שהגדיל, בטל ממנו גזירת ז' ושלשים, ומשלים י"ב חדש מיום קבורה (דאין דיחוי אצל מצות). ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: כיון שהיה קטן בשעת קבורה, אפילו הגדיל תוך ל' או אפילו תוך ז', בטל ממנו כל דין אבלות". ובב"י הביא, "והגה"מ כתב דברי הר"מ. ורבינו ירוחם אחר שהביא דברי הר"מ ודברי הרא"ש כתב: ומ"מ דברי הר"מ רבו דברי קבלה הן, כ"ש להחמיר. ואינו נ"ל, דהא קי"ל הלכה כבתראי, וקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל. הילכך נקטינן כדברי הרא"ש". וכ"פ בשו"ע (שם סע"ג), "קטן שמת אביו ואמו -- אפילו הגדיל תוך שבעה -- בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו".

והב"ח כתב, "ולפענ"ד דיש להשיב על דברי ב"י שאע"פ שהלכה כדברי המיקל באבל היינו דוקא בשכנגדו חלוק עליו אבל לא כנגד רבו דפשיטא דשומעין להרב אפי' בא להחמיר והתלמיד מיקל דשומעין לרבו...". אלא שהט"ז כתב על דבריו, "ואני בעניי תמהתי ונפלאתי על פסק זה שנחלקו בו אבות העולם מהר"ם והרא"ש, ומתירא אני להכניס ראשי החלש בין הרים גדולים מאורי ישראל. ומ"מ עצור במלין לא אוכל, כי תלמוד ערוך הוא פסק זה לפע"ד שלא כדברי מהר"ם ולא כדברי הרא"ש במחילה מכבודם, וע"פ זה יתבאר שפסקי הש"ע הם דברי אלהים חיים. אמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז) בהא דאמרינן לא היו קוברין אותן הרוגי בית דין בקברות אבותם, ואי ס"ד כיון דאיקטל הוי ליה כפרה – ליקברו. ומשני, מיתה וקבורה בעינן. מתיב רב אדא, לא היו מתאבלין על הרוגי ב"ד אלא אוננין. ואי ס"ד כיון דאיקבר הוה ליה כפרה, ליתאבלו. ומשני, בעינן נמי עיכול בשר. רב אשי אמר, לעולם לא בעינן עיכול בשר, אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא. וטעמא דלא היו מתאבלין, משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא, כפרה מאימת הויא, מכי חזי צערא דקברא פורתא. הלכך הואיל ואידחו – ידחו. פירש"י, הואיל ונדחו שלא נראו להתאבל בשעת התחלת האבלות, ידחו אף לאחר מכאן... ק"ו כאן שהיה אבילות בעולם, והמתאבל לא חל עליו החיוב, פשיטא הואיל ואידחי בשעת החיוב – ידחה לעולם. ופשוט דהלכה כרב אשי דבתרא הוא... א"כ מבואר דלא כמהר"ם שחייב לקטן והגדיל וגם דלא כהרא"ש דאילו להרא"ש הפטור משום דהוה תשלומין וכל שפטור בשעת החיוב אין עליו תשלומין משמע דאילו במקום שאין תשלומין הוה חיוב ומודה למהר"ם והרי כאן בפרק נגמר הדין שאין שם תשלומין דהא לא היה ראוי לאבילות מתחלה ואפ"ה אמרינן דפטור אח"כ אלא דבר ברור הוא דהפטור לאו משום דלא שייך ביה תשלומין נגעו בו אלא משום שחכמים הטילו עליו אבילות מן שעה ראשונה שהמרירות עליו ביותר דהיינו משיסתום הגולל ומן אותה שעה הוא מתאבל והולך כפי דינו אבל כל שנפטר (האדם) בשעת עיקר המרירות דהיינו אחר סתימת הגולל אין עליו שום חיוב אחר כך ומשום הכי הרוגי ב"ד וכן קטן והגדיל פטורים לגמרי כיון שהיו פטורים בשעת עיקר המרירות... ע"כ נראה להלכה ולמעשה כפסק הרא"ש לענין אבילות דפטור כאן ולא מטעמיה אלא מטעם שאמרנו. ולענין הבדלה כדעת מהר"ם וכפסק הש"ע בב' המקומות והם צודקים וברורים ומקום הניחו לנו רבותינו אבות העולם לזכות בו בסייעתא דשמיא".

ומש"כ הטור (סי' שמ), "קטן שמת לו מת, מקרעין לו מפני עגמת נפש. פירוש, כדי להרבות בהספד. כתב הרי"ץ גיאת: ואם הגיע לחינוך, קורעין לו כדרך שמחנכין אותו לשאר מצות". וכ"פ שם (סעכ"ז) בשו"ע, "קטן שמת לו מת – מקרעין לו". א"כ אף שאין עליו אבילות מדינא, מ"מ משום חינוך איכא. אולם כבר כתב בנקודות הכסף, "ולפענ"ד נראה דדוקא בקריעה אמרינן הכי, דהא כתב הרא"ש סוף פרק אלו מגלחין מחלוקת רבו מהר"ם, וסברתו אם נעשה בן י"ג שנה בתוך ז' ימי אבלות – אם צריך לנהוג ז' ימי אבלות. אלמא דבעודו קטן פשיטא דאין צריך לנהוג אבלות. וכן משמע בטור ומחבר לקמן סי' שצו, ע"ש. וכ"כ הדגמ"ר, "ונראה לענ"ד דלא שייך כאן חינוך, שמתוך זה אתה מבטלו מתלמוד תורה. אבל בקריעה – אין כאן ביטול תלמוד תורה". וכ"כ בס' בית הילל (סק"ו), "והטעם כתב הטור משום עגמת נפש, ולא כהרי"ץ גיאות שכתב הטעם משום חינוך, כדמוכח בסימן שצ"ו דאין שייך גבי אבילות חינוך". ובפת"ש (סק"י) הביא שו"ת שיבת ציון (סי' סא) שכתב, "ונראה דעכ"פ יש נפקותא, דמטעם חינוך ליכא אלא כשיש להקטן אב שחייב לחנכו במצות. אבל היכא דליכא אב – ליתא לחינוך כלל... וא"כ פסק הש"ע הוא רק בקטן שאין לו אב, דליכא מי שיחנך אותו, ולכך פטור מאבילות. אבל קטן שיש לו אב ומת לו מת משאר קרובים, ליכא נפקותא בדין זה, דעכ"פ חייב הקטן באבילות מטעם חינוך". ובנד"ד מת אביו ל"ע.

ברם בפת"ש הביא בשם החכמת אדם "ומשמע (מהשו"ע) שגם אבילות י"ב חדש פטור. ואפשר שיש לחלק, דבשלמא שבעה ושלשים שהם מצות שקבעו חז"ל באבל, וכיון דהיה פטור בשעת חובתו – אין לו תשלומין. משא"כ אבילות י"ב חדש שאינו אלא משום כבוד אב ואם, י"ל דעכ"פ בזה חייב". וכ"כ בס' חדרי דעה, "דהכלל דאין דין תשלומים בהיה פטור בשעת חיובו, אבל הימים שעדיין לפניו, שהחיוב מצד עצמם – ודאי גם קטן חייב. וכל שכן באבילות דאביו ואמו שנוהג כל י"ב חדש – חייב אפי' הגדיל אחר שלשים. דהא בזה אפי' בשבועה רחוקה מבואר (בריש סי' ת"ב) דנוהג על אב ואם, כל שכן בקטן. ונכון לדינא". וכ"כ ערוך השולחן (אות ה), "וכן פסקו רבותינו בעלי הש"ע, וכן עיקר לדינא. ומ"מ במת אביו ואמו משום כבודם, ינהוג בדברים הנוהג י"ב חודש. דזה אינו נמשך מסתימת הגולל, אלא ענין בפ"ע הוא, משום כבודם". אך עיין למרן מלכא בחזו"ע (אבלות ח"ב עמ' קיח) שכתב, "לפע"ד כיון דאבלות די,ב חדש על אב ואם הם המשך לאבלות דשבעה ושלשים, שהם עיקר האבל, נמשך פיטורו גם לאבלות די"ב חדש. ולכן סתם מרן בשו"ע שבטל ממנו כל דין אבלות... אלא יש לומר לבן שיגדיל, שמשום דקי"ל ברא מזכה אבא, ישתדל בכל הי"ב חדש להתמיד בלימוד התורה והמצות".

לסיכום, מאחר וקטן שהגדיל לא חלים עליו דיני אבלות, ובמיוחד הכא שנפשו של הילד חסרה, וארנין לב אלמנה ויתום, ויום שמחתו הוא, ניתן לערוך לו בר מצוה באולם בליווי מוזיקה.