הייתי בבית אבלים וראיתי כי הכסאות של האבלים הרי הם 30 ס"מ במדוייק, ועליהם נותנים כרית, האם מותר לאבל לשבת עליהם?

הטור (סי' שפז) הביא, "כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע, וכן המנחמין יושבין עמו על גבי קרקע, דאמר רב יהודה אמר רב, מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא על גבי הארץ, דכתיב וישבו אתו לארץ" (עיין בדקדוקי סופרים, שכן היה בגמרא (מו"ק כז.) בנוסחת הראשונים אלא שנשמט מן הגמרא שלנו). וכ"פ השו"ע (שם סע"א).

ובט"ז שם הביא בשם הרש"ל, "אמנם חולה וזקן שיש להם צער בישיבת קרקע, מותר להשים כר קטן תחתיו". ובכה"ח (סי' תקנב אות מ) כתב, "נסר של עץ כשאין גבוה טפח, דלא חזי לישיבה, הו"ל יושב ע"ג קרקע (הרב אדני פז דף ע"ג, רו"ח אות ג). והמנהג כיום, אחר שירדה חולשה לעולם, לישב על גבי ספסלים הנמוכים מג' טפחים לארץ (יקרא דחיי סי' יט הערה 143 בשם הרה"ג שריה דבילצקי זצ"ל). והנה עשרים וארבע טפחים זה במדוייק ג' טפחים, ומקובל לחשב טפח לחומרא (טפח עצב) לשיעור 7.8 ס"מ, נמצא שיעור גובה הכסא מעל ג"ט, ועכ"פ לא פחות (וזה מבלי לחשב את הכרית שנותנים עליו). ות"ח אחד אמר לי שבאבלות הולכים בתר המיקל, ולפיכך יש לחשב לפי החזו"א, שזה כ-9.6 ס"מ לטפח, ולפ"ז גובה הכסא פחות מג"ט. וכבר כתבתי במקום אחר שלא מצרפים דעת החזו"א. מה גם שעצם הכלל דאזלינן בתר המיקל באבילות הוא במח' אי אמרינן במח' הפוסקים ואכמ"ל.

וראיתי בס' נהר מצרים (הל' אבלות אות קכט) שכתב וז"ל, "אבל יושב ע"ג קרקע. לא נהגו כן במצרים ולא בארצות הללו לישב ע"ג קרקע כלל. והרב כס"א ז"ל מצא להם סמך מדברי הלק"ט (ח"ב סי' קכב), יעו"ש. וכן כתב ג"ע בברכ"י סעיף א' שהרב פנים מאירות יצא לישע מנהגם של ישראל שאין ישנים ע"ג קרקע, דחלושי המזג נינהו, ואין כאן חומרא אפי' מצד הדין יעו"ש בד"ק. והמנהג, שהאבלים יושבים ע"ג מצע נמוך כל זמן שהמנחמים אצלם. ושם יושבים כל זמן שמתפללים מנחה וערבית ובעוד שהמנחמים אצלם. אכן לא ע"ג כסא גבוה ולא ע"ג כנאפי (א"ה, המילה "כנאפי" (أكنَفِي או كَنَفِي) ככל הנראה מתייחסת לסוג של כורסה, כיסא נוח או כיסא עם משענות. המקור שלה עשוי להיות מהמילה הערבית "كنفة" (kanafa), שפירושה משענת או תמיכה מהצד, ולכן "כנאפי" מתאר כיסא שיש לו משענות צד, כלומר – כורסה או כיסא מרופד עם ידיות). אכן המנחמים יושבים על גבי כסאות אבל ע"ג קרקע אין יושבים לא האבלים ולא המנחמים. אי בעית אימא משום דמזיק וכמ"ש הרב שו"ג בס"ק ד'. ואי בעית אימא משום כבוד הבריות, שאם אתה מצריכם לישב ע"ג קרקע – לעולם לא יכנסו המנחמים לנחם שום אבל. והאבלים ג"כ מחלי ליקרייהי כדי שיכבדו אותם המנחמים בבואם אצלם. ואחר שילכו המנחמים מאתם, קמים ממקומם ויושבים כדרכם. ועיין מ"ש הפרישה ריש סי' שפ"ז והש"ך והבאה"ט ותמצא נחת".

ועיינתי בס' כסא אליהו (סי' שפו) וז"ל, "דין א', אבל כל היום אינו יושב כו' אלא על גבי קרקע כו'. ומה שלא נהגו כן בארצות הללו, מצאתי סמך מדברי הלכות קטנות ז"ל בחלק שני בסי' קכ"ב כמו שיעו"ש", עכ"ל. וחזרתי ועיינתי בהלק"ט טז"ל, "שאלה. מה שמתפללין על הסופ"א אם יש חשש בדבר. תשובה. אלו המיטות עשויות מעץ או מאבן החולקות את חצי הבית כמין אצטבא וקבועות בקרקע ובכותל, נראה דכקרקע דמו, ואין דינם כמיטה לענין (עי' יו"ד סי' קט"ז ס"ה) שלא להניח תחתיהם אוכלין. וכן לענין אבל שלא ישב אלא בקרקע ע"ג סטי, זה נראה דמותר. אמנם כשמתקבצים לבית להתפלל, וכולם או רובם למטה, נראה דלאו שפיר עבדי היחידים העומדים למעלה, אם לא במקום דאי אפשר (עי' באה"ט או"ח ר"ס צ')", עכ"ל. ולא הבנתי מה ראיה הביא מדברי הכס"א שהביא לקט בענין איצטבא הקבועה בקרקע או בכותל והיא חלק מהמבנה, לענין כסא גבוה ג"ט.

ומה שהביא בשם החיד"א, ז"ל שם, "עכשיו לא נהגו בכפיית המטה וכו'. כתבו האחרונים דאסור לישן על גבי המטה אלא על גבי הקרקע וכו'. עיין בדבריהם. והרב פנים מאירות בשו"ת ח"ב סימן קמ"ט בסופו, יצא לישע מנהגן של ישראל, והוכיח במישור דלדידן אין חילוק והמקיל לא הפסיד, ובפרט בדורות הללו חלושי המזג אין כאן חומרא אף מצד הדין. עכ"ד". ולא ראיתי שדיבר מענין כסא, אא"כ נימא שהרב נהר מצרים חיבר הדברים, ואם מותר לישן על מטה – מותר לישב על כסא דחד דינא להם.

ומה שהביא דברי השלחן גבוה, הרי הם לפניך, "כתב בדרישה בשם התשב"ץ, ולישב על גבי כרים וכסתות בעוד שהמנחמים אצלו, נראה דלא יתכן. אמנם חולה או זקן שיש להם צער בישיבת קרקע, מותרין להשים כר קטן תחתיו ע"כ. והביאו גם באשלי רברבי. משמע דעל גבי קרקע שכתב רמב"ן,  הוא דוקא בלא שום דבר תחתיו. וזה תימה, שאין המנהג כן, אלא משים כרים וכסתות לכל. ושמא הכל חולים אצל הקור. ויושב על גבי קרקע ממש, אפי' בימי הקיץ מזיק לו לחות הקרקע", עכ"ל. ועדיין לא ראיתי היתר לכסא גבוה ג"ט.

ושוב הראוני כי מרן היבי"א (ח"ט יו"ד סי' לט) כתב ע"ד, "ודברי הנהר מצרים (הל' אבלות אות קל) בזה אינם מחוורים". גם ע"ד הכס"א בשם הלק"ט כתב, "נמצא שלא התיר הישיבה על כסא או ספסל, אלא רק ע"ג אצטבא הקבועה בכותל או בקרקע, הלא"ה אסור". והוסיף, "ואף מ"ש ברוח חיים פלאג'י (סי' שפז), שיש מקומות שאינן יושבים על הארץ אלא בשינוי הישיבה שע"ג ספסל שיהיה היכר. ע"כ. נראה שאין לזוז מדברי הפוסקים ומרן".

ושו"ר שהרב משה צוריאל זצ"ל כתב, לפי מנהגנו האירופאי שיושבים על גבי כסא, גם לשבת הרבה זמן על שרפרף נמוך הוא סגוף קשה, כמו לשבת ישיבה מזרחית ורגליו כפופות תחתיו. לכן ראיתי אצל כמה רבנים זקנים שכשהיו אבלים לא קיימו הידור זה. ובש"ך (בסי' שפז) כתוב שחיוב האבל לשבת קרוב לקרקע הוא רק כאשר המנחמים אצלו. הבין מזה שו"ת זרע אמת (ח"ג ענייני אבילות עמ' קצד) ששאר היום מותרים לשבת על ספסל רגיל, ורק בעת שבאים לביתו המנחמים אז יתן תחתיו שרפרף נמוך (ובשו"ת יבי"א שם הביא דבריו וז"ל, "מ"ש מרן שהאבל אינו יושב אלא ע"ג קרקע, ע' בתוס' מ"ק (כז א) שנסתפקו בזה, ואולי על זה סמכו העולם שאינם נזהרים לישב ע"ג קרקע, אלא בשעת אכילה או בשעת מנחמים, משום דבאבילות אזלינן לקולא. ע"כ. ובמחכ"ת לא נסתפקו התוס' בזה, רק כתבו שאין ראיה גמורה מהש"ס, אבל גם התוס' מודו "שנהגו לישב דוקא ע"ג קרקע ולא ע"ג כסא או ספסל". ובאמת שנראה שנעלם מעיני קדשו מ"ש מהר"ם בהל' שמחות. וכן מוכח מדברי יתר הראשונים (בסוף מ"ק) כנ"ל. וכן פסק מרן בש"ע. וא"כ לא שייך לומר בזה דבאבלות אזלינן לקולא, ובפרט שכן המנהג. וכל כה"ג לא אמרינן הלכה כהמיקל באבל. כי אפילו לדבריו לא מצאנו מי שחולק בהדיא על מהר"ם. וכן מתבאר בכל האחרונים. ומהם, מרן החיד"א במחב"ר א"ח (סי' תקמח סק"ב). ובשלחן גבוה א"ח (סי' תקמח ס"ק יח). וע"ע להגאון רבי אפרים לניאדו בשו"ת דגל מחנה אפרים (חיו"ד ס"ס ב). ובשו"ת ראש משביר (חאו"ח סי' כו). ובשו"ת אהל יצחק (חלק חו"מ סי' פט). ע"ש. ולכן אין להקל"). וכן כתב גרמ"ז זורגר בשו"ת וישב משה (ח"ב סי' ל"ט. וז"ל, "ומה מאוד שמחתי שכיונתי להאמת בס"ד שמצאתי דין זה במהר"ם (הלכות שמחות סי' סד) וז"ל, ואבל משמע בהדיא בסוף פרקין דכל שבעה אין לו לישב אלא ע"ג קרקע, וגם המנחמים כמו כן, דאר"י וכו'. ונראה דהיינו דוקא כשהמנחמים אצלו, דכתיב 'וישבו אתו לארץ', עכ"ל. והרי לך הדברים ברורים ומאירים כנתינתם בסיני ששני דינים יש: דין כפית המטה, וזה נתבטל בזמנינו לגמרי. ויש דין המנחמים שיושבים על הארץ עם האבל משום כבוד המת, וזה אינו שייך אלא בעת שהמנחמים אצלו, אבל כל היום א"צ כלל לישב על הארץ. וגם כשהם אוכלים לא בעינן שישבו על הארץ מדינא, דדין מיסב ואוכל באונן תניא ולא גבי אבל. רק גבי סעודת הבראה כיון שבאים המבריאים שדינם כמו המנחמים - בעי לישב. או משום צער או משום שיש אחרים אצלו, אבל בשאר סעודות מותר לישב אצל השלחן (והוא דין מיסב, דאינן להדרישה והטו"ז והש"ך סי' שמא ומותר). והרי לך בהדיא (לכאורה) שאין כונתו כמו שהבינו הדרישה והש"ך (לכאורה) שבכל היום מותר רק לעמוד אבל לא לישב על הספסל. והגם שהדרישה הביא ראיה מדברי הטור שכתב שבעת שינה ואכילה יושב על מטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע יעו"ש. לפימ"ש כ"ז אינו רק להרמב"ן והטור, אבל למהר"ם והאגודה והרש"ל ומנהג הגדולים א"צ לישב אלא בעת שבאים המנחמים או בשעת אכילה שהביאו מהר"ם שנהגו כמה אנשים להחמיר גם בעת אכילה (ואין לומר שבעת אכילה עמדו, דהא לשונו הוא: יכול לישב על השלחן ויש אנשים שישבו על הקרקע וכו'). וע"כ דלדידיה ליכא איסור ישיבה על הספסל בזה"ז כלל, וא"צ לישב ע"ג קרקע, רק כבר נהגו בכך כמו שהעידו התוס' דמו"ק (ותוס' האלו נתחברו מהחכמים המאוחרים למהר"ם כידוע). והוא כמ"ש לעיל דטעמא הוא משום המנחמים שבאים כל הזמן, ולא משוםדין כפית המטה. ועפי"ז ברור שראיית הדרישה שכתב שכמו שכל היום בעי לישב ע"ג קרקע, ה"ה בלילה שצריך לישן ע"ג קרקע. שכ"ז אינו למהר,ם לפימ,ש. וכן מה שלמד הש"ך מהא שאסור לישב ע"ג כרים וסתות, למנהגינו כ"ז מותר. שלא כתבו הפוסקים הנ"ל לאסור אלא כשהמנחמים אצלו, שאינו דרך ארץ. אבל כל היום מותר". וסיים, "היוצא לדינא... (ו) וכן מדינא יכול להסב אצל השלחן, רק נהגו שלא להסב אלא לשבת על הקרקע או ספסל קטן. אבל מותר לישב בכל מיני נוחיות כגון כרים על הכסא בעת האכילה (כמו שהותר בזמן הש"ס לאכול בכו"כ על המטה הכפויה). ואחר ז' ובשבת ויו"ט תוך ז' מותר להסב כדרכו... (יא) האבל חייב לשבת ע"ג קרקע או ספסל קטן בעת שהמנחמים רגילים לבוא. ובזמן זה אסור לו לשבת ע"ג כרים (ומה שכמה בנ"א מקילים בזה, לענ"ד הוא מחוסר ידיעה, וכמדומה שהיראים מקפידים ע"ז). חוץ לחולה וזקן שמותר בכר קטן, אבל על כסא וספסל אסור. (יב) בשעה שאין המנחמים רגילים לבוא ויודע בבירור שלא יבואו כעת, מותר לשכב ולישן על המטה, וכן לשבת ע"ג כרים. אבל כשהמנחמים באים, אסורים למצוא אותו אלא על הקרקע או ספסל נמוך. (אח"ד) נהגו שבעת האכילה אין יושבים אלא ע"ג הקרקע או ספסל נמוך, ומשמע קצת שעפי"ז אין יושבים אצל השלחן, אבל כמדומה שלא נהגו כן. אבל בסעודת הבראה (לפי"מ דנהגינן כמהר"ם) יש להחמיר שלא לשבת אצל השלחן, אבל אצל שלחן קטן אפשר דשרי וצ"ע"). אבל נ"ל אין להם ראיה מלשון הש"ך, כי הוא רק התיר לאבל להסתובב בבית או לעמוד על רגליו, בשאר שעות היום. אבל לא עלה על דעתו לשבת על כסא רגיל. אבל סוף כל סוף ההיתר הוא נכון, כיון שלא מדובר כאן על איסור דרבנן אלא על מנהג, ובמקום צער לא אמרו.

והנה מרן היבי"א (שם אות ב) כתב, "ודע שאין לישב ע"ג קרקע ממש אלא על מצע נמוך. וכמ"ש בברכי יוסף א"ח (סי' תקנב סק"ח) על מ"ש מרן הש"ע שם שנהגו לישב לאכול סעודה המפסקת בערב ט' באב ע"ג קרקע, שצריך להפסיק בבגד בינו לבין הקרקע. כי ע"פ הקבלה אין לישב ע"ג קרקע אפילו בבגדיו, אלא בהפסק בגד שאינו מיוחד ללבושו. ומ"ש בכף החיים (שם ס"ק לט) שע"ג רצפה המרוצפת באבנים ע"ג קרקע, יכול לישב על הקרקע. כן משמע בפרי מגדים (סי' קפא א"א סק"ב). וכן העלה הגאון הראש"ל רב חמ"א בשו"ת משה האיש (חאו"ח סי' כב אות א). וזה שלא כמ"ש בשו"ת דברי מלכיאל ח"ו (סי' ט) לאסור גם במרוצפת. ע"ש. וע' להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' קכה אות קג) שכתב, וצר לי מאד על אבלים היושבים ע"ג קרקע ממש, כי מחמת שהם טרודים באבלם, יושבים לארץ בלי לוחות ונסרים תחתיהם, מתקררים מלחלוחית הארץ ונגרם להם חולאים רעים, ומצוה לפקוח עיניהם על כך מן המנחמים. ומה טוב להעמידם ממקומם מדי פעם בפעם, כי די להם לישב על הארץ בעת התפלות והתנחומים. עכת"ד. וע' בש"ך (סי' שפז) שכתב, שאם האבל חולה או זקן שיש להם צער בישיבה ע"ג קרקע, מותר לתת כר קטן מתחתיו. ע"ש. ונראה שהוא הדין לגבי אשה מעוברת שהיא באבלות שמותר לה לשבת על כרים וכסתות עד לגובה שלשה טפחים, (ולא עד בכלל), ואין להחמיר עליה כלל. וע' בספר אדני פז (דף כו ע"ב) שכתב, שעל נסר של עץ או כר שאינו גבוה טפח, חשוב כיושב ע"ג קרקע. ובספר ילקוט הגרשוני א"ח (סי' תקנט סק"א) כתב בשם ספר עיון תפלה למהר"ש מרומלוב, נ"ל שמותר לישב על נסר או ספסל הסמוך לארץ פחות משלשה טפחים, שהרי עיקר ישיבת קרקע בט' באב ילפינן לה מאבל, כמ"ש הטור (סי' תקנט), ובאבל כתוב וישבו אתו לארץ, ובירושלמי (פ"ג דמ"ק) אמרינן, על הארץ לא נאמר אלא לארץ, על דבר הסמוך לארץ, והיינו בפחות מג' טפחים, דכל פחות מג' טפחים ארעא סמיכתא היא, כמ"ש רש"י (יומא יא ב) ד"ה ולאו כלום. וכ"כ הרמב"ם (בהל' שבת פרק יד ה"י), שכל הפחות משלשה טפחים הרי הוא כארץ. ע"כ. וכ"כ בערוך השלחן (סי' שפז סק"ג). וע' בגשר החיים ח"א (עמוד ריב) שכתב יש מהדרין שהאבל היושב ע"ג כר או שרפרף לא יהיה גבוה טפח מן הארץ, כדברי הרב אדני פז הנ"ל לענין ערב ט' באב, וה"ה לאבל. אבל כיום אין נזהרים בזה גם בט' באב, ויושבים על דרגש הגבוה יותר מטפח מהקרקע. ע"כ. וראיתי להרב נתיבי עם (סי' שפז) שכתב, שמנהג האשכנזים לישב ע"ג ספסלים נמוכים, ולא ידעתי על מה הם סומכים. ע"כ. ולפי האמור ניחא שסומכים על מ"ש מהר"ש מרומלוב, שכל שהוא פחות מגובה ג' טפחים שפיר דמי, ויש להקל בזה גם לספרדים".

לסיכום:

א.      על האבל לישב ע"ג קרקע כל זמן שהמנחמים אצלו.

ב.      כשאין המנחמים אצלו, יכול לעמוד או לילך ברגליו.

ג.        אין לישב ע"ג קרקע ממש, אלא יתן בגד המפסיק. אך ע"ג מרצפות א"צ הפסק.

ד.      יכול האבל לישב ע"ג כסא או שרפרף נמוך טפח, ועכ"פ פחות מג"ט.

ה.      זקן או חולה, וכן אשה מעוברת ודאי יכולים להקל בזה (ויש מי שכתב שמעוברת יכולה לישב כדרכה).

ו.        המנחמים רשאים לישב כדרכם, כי מסתמא האבל מוחל (וברור שהמנחם יכול גם לישב ע"ג קרקע או כסא נמוך יחד עם האבל כדכתיב באיוב (ב, יג): "וישבו אתו לארץ".

ז.       בערב שבת סמוך לשקיעה אחר מנחה, האבל יושב על כסא רגיל.