קמחא דפסחא, חובה או רשות? והאם אפשר לתת מכספי מעשרות?

קמחא דפסחא היא חובה על כל איש, לתת לנצרכים שבאיזור מגוריו כפי צורך העניים עבור הוצאות משפחותיהם לפסח, בקניית מצרכי מזון וביגוד. והוא בכלל מצוה מדאורייתא שצריך לשמח בחג גם את העניים. (כמובא בירושלמי פ"ק דב"ב ונפסק ברמ"א תכט',א' ובשעה"צ אות י' כתב טעם לתקנה זו בפסח יותר משאר החגים, אע"פ שחיוב צדקה בחג חובה מדאוריתא בכל מועד מדיני שמחת החג, כפסק השו"ע תקכט',ב' ע"פ רמב"ם פ"ו מיו"ט, כיון שפסח הוא זמן חירות ויושבין מסובין כל אחד עם בני ביתו ברוב שמחה, ואין כבוד ה' שיהיו אז עניים רעבים וצמאים. ובספר שולחן שלמה מהגרש"ז אוירבך פ"ב ביאר שאף ביגוד לצורך החג הוא גם בכלל קמחא דפסחא).

מותר לתת קמחא דפסחא מכספי מעשרות. כיון שאין חובה גמורה לתת סכום מסויים לקופת צדקה מסויימת, כפי שנהגו בעבר בקהילות הקודש, אלא כל אחד בוחר איזה סכום יתן, ולאיזו קופה וקהילה תלך תרומתו, ואין יכולת בידי גבאי הצדקה לכוף מישהו לתת להם עבורם דוקא. שאין מחוייבות קהילתית והשתייכות ברורה במציאות החיים שלנו. והכלל בהילכות צדקה הוא, שכל דבר שאינו חובה גמורה, ובסכום ברור, אפשר ליתנו מכספי מעשרות. (כמבואר כ"ז ברמ"א יו"ד רמט',א', בט"ז סק"א, בש"ך סק"ג, פת"ש סק"ב, באהבת חסד ח"ב פי"ט ס"ב). ובודאי החיוב בזה גדול יותר משאר הוצאות שיש מחמת שמחמיר על עצמו באיזה חומרות, בעינין מצות, יין ובשר. וכ"ש מצרכי ביתו, שכל אדם רגיל בהם, שפעמים רבות יש במה לקמץ, אך בסוף לא נותר עבור הנזקקים, שיתכן ובעבורם הכסף הוא להוצאות מינימליות ביותר.